ישראל שלנו

“המפגש השפיע עליו נפשית, הוא כמעט התעלף”

פרננדו מרמן ולואיס הר חזרו הביתה אחרי ארבעה חודשים בשבי, לאחר שחולצו מדירת המסתור שבה הוחזקו ברפיח במבצע נועז שביצעו כוחות צה”ל, שב”כ וימ”מ. רינת הר שלג, בתו של לואיס, סיפרה הבוקר על האיחוד המרגש עם אביה, מה שעבר עליו בשבי ומה שקרה באותם רגעי החילוץ הדרמטיים.

“אבא עם החיוך המדהים שלו, עם גומות החן האלה. הוא כל כך התרגש”, תיארה הר שלג את המפגש איתו בבית החולים, “עשינו את המפגש בהדרגה, לא באנו כולנו ביחד. הבאנו את האחים והנכדים בהדרגה. כל מפגש כזה, ראינו כמה משפיע עליו נפשית ברמה של כמעט עילפון. היו צריכים להשכיב אותו, הוא מאוד חלש. הוא מרגיש כמו בסרט חילוץ, בעקבות כל מה שקרה שם. היה לו מאוד קשה להירדם, היו לו הבזקים מאותו חילוץ. הכל קרה כל כך מהר, הפתיע את כולנו וגם אותם. הוא מתרגש, שמח וקיבל את החופש שלו בחזרה”.

מה סיפר על מבצע החילוץ?
“לא יודעת בדיוק מה היה שם, גם לא יכולה לפרט יותר מדי, אבל תודה לאל שהם בחיים. כנראה שהמבצע הזה תוכנן לפרטי פרטים. שמחה שהם פה בבית”.

איך התחושות שלכם הבוקר?
“אנחנו ברגשות מעורבים לחלוטין. נכון, הלב שלם, אבא בבית, פרננדו חזר, חמישה מבני המשפחה שנחטפו חזרו, אבל הלב שלנו עם עוד 134 משפחות ועם משפחות החיילים שנלחמים כדי להחזיר את כולם הביתה. באופן אישי לא ישנתי טוב הלילה, אבל אין ספק שכיף שאבא חזר הביתה ושזכינו לחבק אותו”.

אתם מעכלים שהמאבק שלכם נגמר?
“עדיין לא, מודה שעוד לא עיכלתי. בבום אחד הפסקנו לעבוד, אני גם מפונה מהבית שלי עם שני ילדים. הכל השתנה. פתאום עכשיו אמורים לחזור לשגרה, אחרי ארבעה חודשים. אבא צריך לעבור את השיקום שלו, יש לנו תהליך לעבור, מסע לא פשוט. גם בפן המשפחתי וגם האישי שלי. אני מקווה שנתחזק מזה”.

מה הקושי הכי גדול שחווה אבא בשבי?
“הגעגוע. הוא מאוד דאג לניר, הבן שלו, לאח שלי. הוא מאוד דאג לבעל אחותי, פחד שהם שם בפנים, בתוך הרצועה. הוא מאוד דאג לכולם וסיפר שהוא חלם כל הזמן על הנכדים ועל החזרה הביתה. הוא מאוד ייחל וקיווה לראות את כולם”.

עד כמה זה עזר לו שהיה עם פרננדו ולא לבד?
“זה שפרננדו היה איתו ביחד, הם באמת יכלו לחזק אחד את השני ולהיות שם ברגעים לא פשוטים, בתנאים לא פשוטים. הכי שימח אותנו כמשפחה לדעת שלא הפרידו ביניהם ושהם היו יחד באיזשהו חדר ולא בתוך מנהרה”.

Наш telegram-канал Israel 24

מה הוא ידע על ה-7 באוקטובר, על מה שקורה בארץ? הוא זכר תאריכי יום הולדת.
“אבא היה עקבי מאוד מבחינת הימים. לא יודעת איך הוא עשה את זה, עוד לא יצא לי לדבר איתו לעומק. אנחנו נותנים לו לספר ולשתף במקום שאנחנו נשאל את השאלות. זה תהליך שצריכים לעשות אותו בהדרגה. איך שראינו אותו, הוא ישר אמר לנו מזל טוב, זכר את ימי ההולדת של כולם. אמר: ‘מזל טוב לך, ומזל טוב לך’. זה היה מרגש. יום לפני הייתה לנו שיחת וידיאו, לכל האחים. דיברנו על איך נציין את יום ההולדת של אבא שחל ב-25 בפברואר. האם נעשה מה שאנחנו עושים כל שנה, חוגגים לו את יום ההולדת בווילה עם כל המשפחה, איך נציין את זה שאבא שם. התעוררנו למציאות אחרת, שאבא פה. יש התרגשות גדולה”.

איך אבא ידע תאריכים? הוא ידע מה עובר על המדינה?
“הוא לא ידע עד כדי כך. הם ידעו מתי לילה, גם היה את המואזין וידעו לזהות מתי זה יום. פעם אחת הם ראו טלוויזיה וכן נחשפו קצת. הראו להם מה שרצו שהם ייראו. הוא לא הבין את סדר הגודל, לא ידע שהקיבוץ שלנו מפונים. הוא דאג לנו מאוד, כי אבא מאוד נוכח בחיים שלי. הוא היה מוציא את הילדים שלי כל יום מהמסגרות, דמות מאוד מרכזית בחיים שלנו”.

הוא ידע על המאבק שלכם? מה ראה בטלוויזיה?
“לא ידע, אבל הם הבינו לפי תגובת צה”ל וההפצצות שיש איזושהי לחימה כדי להחזיר אותם. כל הזמן אמרו להם שביבי לא רוצה שהם יחזרו, שהוא לא עושה שום דבר כדי שהחטופים יחזרו. נתנו להם את התחושה שלא רוצים שהם יחזרו הביתה, אבל אבא ידע טוב מאוד שאנחנו נעשה הכל כדי להחזיר אותו”.

לואיס ירד משמעותית במשקל. מה הם אכלו שם?
“הוא מספר בעיקר על פיתות, גבינה לבנה ועגבניות שגידלו שם. בהתחלה היה קצת יותר אספקה, אחר כך פחות”.

היו רגעים שאבא איבד תקווה?
“לא שאלתי אותו על זה, אבל מאמינה שהוא ידע שיום אחד ניפגש. הייתה להם תקווה, הם הרגישו שאנחנו עושים הכל. כנראה שצריכים להרגיש את זה בלב, במקום לשמוע על זה בתקשורת. זה כנראה עבד. המבצע הזה כל כך הפתיע את כולנו, שייקח עוד זמן לעכל את הדברים. לי עוד לא נפל האסימון, עוד לא הייתה ההתפרצות הראשונה של הבכי. המשפחה שלנו שלמה, אבל הלב שלנו עם משפחות 134 החטופים. אנחנו יודעים מה הן עוברות, עברנו את זה עכשיו ארבעה חודשים. אנחנו פה בשביל להילחם בשביל כולם”.

דמיינת רבות את הרגע שתפגשי את אבא כשייצא מהשבי. איך זה היה במציאות?
“כשהגיעה השיחה מהקצין החזקתי את הטלפון ביד וחשבתי: אני עונה, לא עונה. נורא פחדתי מבשורות לא טובות. לקח קצת זמן ועניתי. הוא ישר אמר: ‘רינת, אבא בידינו. חילצנו את אבא. הוא אצלנו, בבית החולים. תהיי מוכנה, תוך 20 דקות אני אוסף אותך’. הגענו לבית החולים, אבא שכב שם על המיטה. עוד לא התקלח אפילו. זה היה מאוד מרגש. הייתה שם התפרקות ראשונית כזו של כולם ואנחת רווחה שהוא בחיים, שכולם בסדר. זה היה מרגש מאוד”.

כעת, כשהמשפחה התאחדה, מה חולמים לעשות?
“קודם נדאג לשיקום, שהם יתחזקו, כי הם מאוד חלשים. בכל זאת, כל כך הרבה זמן בשבי נותן את אותותיו, ללא ספק. מאמינה שזה יתחיל ממשהו מאוד אינטימי של המשפחה, נחגוג ביחד, נרים את הכוסית שלנו שכולם חזרו בחיים. זה לא ברור מאליו שחזרו חמישה. בהמשך מאמינה שנעשה את החופשות שלנו ונממש את כל החלומות שלנו כמשפחה”.

This post was originally published on this site

כתיבת תגובה