ישראל שלנו

“כל הזמן מרגישה מתחזה, שעוד רגע יגלו אותי”

שירן נאווי כבר כמעט שש שנים עובדת במאנדיי, היא הקימה את המחלקה המשפטית בחברה, לאחרונה מונתה גם לתפקיד סמנכ”לית משאבי האנוש והפכה לאחת מהדמויות המשמעותיות בחברה. את ההצלחה שלה לא היה אפשר לנבא בתחילת דרכה, היא גדלה בפריפריה בדימונה ומסלול החיים היה די קבוע מראש. “לא ידעתי איך זה לחיות בדימונה עד שיצאתי מדימונה”, היא מספרת בריאיון ל-Business.

לנאווי (40), נשואה לרונן ואם ל-3, שלושה אחים מספרת על החוויה של לגדול בפריפריה. “תמיד הרגשתי שאני צריכה לרוץ הרבה יותר מהר מאחרים”, היא מספרת. “למדתי במכללה למנהל, מי שלמד איתי היה פשוט מגיע ללימודים. אני הייתי צריכה לעבוד ב-5 עבודות, פספסתי שיעורים, עבדתי מאוד קשה כדי לשלם 700 שקל לחדר עם חברה בת”א. כל הזמן הרבה יותר קשה להגיע”.

“בצבא הבנתי למשל שיש המון דברים שאני פשוט לא יודעת”, היא מציינת. “הבנתי שלא אתגרתי את עצמי. אמנם הייתה לי אנגלית טובה כי היו לי דודים מאוסטרליה, ולימדתי את עצמי, אבל חוץ מזה לא הרגשתי מאותגרת. החיים שם מוסללים אין יותר מדי בחירות”.

“נשאר תמיד מקום של חוסר ביטחון של הילדה מדימונה של יודעת, וכל הזמן תסמונת המתחזה. עוד רגע יגלו אותי, תמשיכי לרוץ. זה לא עובר. יש טיפה יותר ביטחון, זה פחות מנהל אותי אבל זה תמיד שם”

“גם היום כשאני נוסעת לדימונה, אני רואה שהכול נשאר אותו הדבר, זה עצוב. “יש הרבה יותר אופציות ואפשריות מחוץ לפריפריה. אבא שלי עבד כמנהל מרפאה במפעל, אין לך יותר מדי אפשרויות. או להיות מוכרת בחנות בגדים או עובדת במפעל, שזה השאיפה הכי גדולה של כל מי שלמד איתי בבית הספר כי יש קביעות, שכר טוב, אוכל – וזו השאיפה. במרכז יש הרבה יותר אנשים שעובדים במקצועות שונים, יש גם את אלה שעובדים במפעלים אבל גם עובדי הייטק, רופאים ועוד. פה אפשר ללמוד למה לשאוף ולהבין מה אני רוצה לעשות. בפריפריה זה נורא קשה”.

אז לא יודעים בכלל למה לשאוף כשאת חיה בפריפריה, אז איך את ידעת לאן לשאוף?

“בכיתה ז’ היה לי חבר טוב, שאחיינית של אבא שלו הייתה יועצת משפטית בצ’ק פוינט. תמיד דיברו עליה, על כמה שהיא הצליחה ואז אמרתי לעצמי ‘אוקיי – זה מה שאני רוצה להיות’. היא סימנה ומנה כמודל לחיקוי, לא ראיתי אותה מעולם ואף פעם לא נפגשנו, אבל היא סומנה ויצרתי לי בראש את הדמות שלה. אז שיפרתי בעצמי את האנגלית, ואחרי הצבא ישר התחלתי ללמוד לפסיכומטרי, בלי טיול אחרי צבא והתחלתי ללמוד משפטים, שם פגשתי את בעלי רונן שלקח אותי בטרמפים מב”ש”.

“אני מימנתי את רוב הלימודים וצברתי הרבה חובות שכיסינו אותם עם הכסף של החתונה. סימנתי לעצמי את ההייטק אז כל הקורסים שלקחתי היו כשורים להייטק וגם עבדתי מאוד קשה כדי להתקבל לתוכנית שבה לומדים סמסטר באוקספורד – וכל זה כשצ’ק פוינט בראש. אסרתי על עצמי לקרוא ספרים בעברית, רק באנגלית. הייתי סטודנטית טובה, אבל לא מצטיינת ואז הבנתי שאני חייבת למצוא יתרון יחסי – האנגלית שלי. זה יתרון שאני הולכת איתו לראיונות במשרדים להתמחות”.

“התקבלתי למשרד ברץ הורן, וכשהגעתי הייתי מבוהלת. אמרתי לרונן, ‘עבדתי עליהם, אני לא יודעת את השפה הזו’, אני לא יודעת כלום. התחלתי לקרוא מלא ספרי עסקה כדי להבין את השפה של האנגלית העסקית ואת העבודה של המשרד. למזלי זו הייתה תקופה של משבר בהייטק אז היה לי זמן לקרוא”.

מההתמחות היא עברה לעבודה הראשונה שלה ופגשה שם את המנטור שלה עד היום, איתן ישראלי. “הוא אחראי להכול”, היא מספרת. “הוא היה הבוס הראשון שלי. בכוונה הלכתי למשרד בוטיק, כי ידעתי שרק במשרד קטן אוכל להתעסק בנושאים מהותיים. ואז כל מה שהיה ביקשתי שייתנו לי. התנדבתי לכל דבר”.

חודשיים בתפקיד היא קיבלה תיק של רכישת חברה. “היינו צריכים להכיר את החברה והיה לי יתרון שהכרתי את החברה מאוד טוב”, היא משחזרת. “נשארתי כל הלילה כדי לקרוא את החומר”.

“הרכישה נתנה לי כבר יתרון במשרד ומאז כל עסקה שהגיעה אני לקחתי”, היא משחזרת. “בזמן הזה אני גם מנסה להיכנס להריון וזה לא היה פשוט עם טיפולי הפריה. בזמן הזה עשיתי תואר שני ובסוף התואר גם נכנסתי להריון”.

שירן נאווי בהנפקת מאנדיי בנאסד”ק | צילום:
נאסד”ק

איתן, המנטור שלה, לקח אותה איתו לעשות גם את ההנפקה של ויקס, אחת מענקיות הטכנולוגיה הישראליות. “נכנסנו ביחד לתוך החברה כדי לבנות את המחלקה המשפטית בוויקס”, היא מספרת. “גם אני וגם איתן לא ידענו יותר מדי אז על הנפקה ציבורית של חברה, למדנו תוך כדי ריצה. אני אוטודידקטית, כל ההכנה להנפקה היינו בשיתוף עם משרד אמריקני. עברנו הכול עם ויקס, איתן היה חתום על ההקמה של החברה ואבישי המייסד נלחם עלינו. המשרד בארה”ב נתן לנו כלים”.

ובשיא היא מחליטה לעזוב הכול ולהתחיל מחדש. “נתנו לי לצמוח בוויקס בצורה מטורפת”, היא מוסיפה. “נהניתי מאוד. הם נתנו לי לעשות הכול. אחרי חופשת הלידה של הבת השלישית התחלתי לשאול את עצמי מה אני עושה עכשיו”.

למה בעצם? את נמצאת במקום טוב, מוערכת. מה הניע אותך לעזוב?

“הרעב תמיד נשאר”, היא אומרת. “גם איתן אמר לי זה הזמן לקצור את הפירות וליהנות, אבל ברגע שמתרגלים לרוץ אז רצים. אני כל הזמן רעבה, הצורך להוכיח את עצמי לא עובר”.

אבל למה?

“לא יודעת זה לא עובר. נשאר תמיד מקום של חוסר ביטחון של הילדה מדימונה של יודעת, וכל הזמן תסמונת המתחזה. עוד רגע יגלו אותי, תמשיכי לרוץ. זה לא עובר. יש טיפה יותר ביטחון, זה פחות מנהל אותי אבל זה תמיד שם”.

צפו בכתבה המלאה (צילום: חדשות 2)
“עברנו הכול בוויקס”. בתמונה: הנפקת ויקס בארה”ב | צילום:
חדשות 2

“אני עשיתי שלום עם הילדה הזו מדימונה רק בשנה האחרונה. כי הבנתי שהיא זה אני וזה מה שהביא אותי לכאן. אני כבר לא בורחת ממנה. תמיד הרגשתי הילדה הזו מדימונה, שהיא פחות טובה. זה תמיד היה באווירה, זו תחושה שאני הולכת איתה מגיל 7, אי אפשר להסביר את זה”.  

איך מצאת את עצמך במאנדיי?

“באתי לראיון כיועצת משפטית. מאנדיי הייתה אז פחות מ-300 עובדים ובשלב הזה ויקס נתנו לי לחשוב מה את רוצה לעשות – וניסיתי לנסח לעצמי את המשרה שאני רוצה לעשות בוויקס ופשוט לא מצאתי. איתן חיבר אותי לרועי (אחד ממייסדי מאנדיי), זה היה כשלא ידעתי בדיוק מה אני רוצה ולא דיברתי איתו. התראיינתי באותו זמן למשרות אחרות, עד שחברה שלי אמרה שמחפשים יועצת משפטית למאנדיי ושאני חייבת לנסות”.

“הייתה לי הצעה למשרה בחברה אחרת עם שכר גבוה יותר ותנאים יותר טובים, אבל בחרתי במאנדיי. איתן פשוט אמר לי שאני צריכה להרים משהו שהוא שלי, להקים מאפס ושם הייתה לי את האפשרות”.

מימין: מייסדי Monday.com ערן זינמן ורועי מן (צילום: נתנאל טוביאס)
“בהתחלה היה לי קשה במאנדיי, לקח לי זמן לרכוש את אמונם” | צילום:
נתנאל טוביאס

“בהתחלה היה לי קשה”, היא משחזרת. “לקח זמן לרכוש את אמון ההנהלה, הבנתי שאני צריכה לרתום את האנשים. למדתי להביא ערך מלמטה וזה מה שנותן לך שלא תהיה תקרת זכוכית. וזה נורא מבהיל בהתחלה. כי זה לא קורה ככה בדרך כלל – אבל ככה זה במאנדיי”.

“התחלתי לחשוב איך אני רואה את הייעוץ המשפטי בחברה”, היא מספרת. “אנחנו הבנו שהמטרה שלנו היא לאפשר. לא להגיד לא – אלא איך אפשר. כי בייעוץ משפטי לרוב הנטייה היא לשים את המחסומים”.

ואז הגיעה גם ההנפקה של מאנדיי, שהייתה אחת מההנפקות הגדולות של חברה ישראלית בנאסד”ק ונסחרת היום בשווי של כ-11 מיליארד דולר. “לא היה לנו CFO (סמנכ”ל כספים) שהגיע ממש בסוף ההנפקה, רועי ערן ואני הסתובבנו בין כל מי שעשה הנפקה וביקשנו עצות. אחת מהן הייתה להביא מנטורים, אני כמובן לקחתי את איתן. ורועי מאוד רצה שמאנדיי תתרום לחברה והוא הבין שאם לא נקבע את זה בהנפקה לא נצליח לעשות את זה אחר כך, אז הפרויקט הגדול בהנפקה היה להרים את הקרן של מאנדיי – 10 אחוז מהרווחים”.

היום היא מכהנת כסמנכ”לית משאבי אנוש והיועצת המשפטית בחברה, שפיתחה מערכת הפעלה לעבודה שנותנת את הכלים לניהול העובדים והעבודה. היא אחראית על כל האספקטים הקשורים לכוח אדם ומשפטים בחברה. החל מגיוס עובדים, חווית העובדים ובניית אסטרטגיה גלובלית לנושאים של כוח אדם.

איך השפיע ה-7 באוקטובר עליכם?

אנחנו מאמינים בקודם כל האנשים. ב-7 באוקטובר פעם ראשונה כמה זה אמיתי, בבוקר הבנו שמשהו קורה והקמנו מטה כדי למצוא את כל הצרכים של האנשים שלנו והתעסקנו רק בהם במשך שבועיים, מי שרצה לעבוד עבד, מי שרצה להתנדב התנדב ומי שהלך למילואים הלך למילואים. ואז הדברים התחילו לנוע לבד, והעסק גם פרח. החופש שהחברה נותנת זה הסוד, ודבר שני אנחנו מבינים כי האחריות שלנו היא לפתח את החברה, זה לא פילנתרופיה. אם לא תהיה ישראל לא תהיה מאנדיי, זו האחריות שלנו אנחנו לא עושים טובה”.

ועכשיו לקלישאה, מה היית אומרת לאותה ילדה בת ה-8 מדימונה?

לא לתת למציאות להכתיב את תמונת הניצחון. מייצרים את תמונת הניצחון ואז מתמודדים עם המציאות. אל תיתן למציאות להכתיב את התמונה.

This post was originally published on this site

כתיבת תגובה