ישראל שלנו

ילדי המפונים: “כבר מתחילים לקרוא לנו עלוקות”

יהלי

שמי יהלי בורקו, בן 18 מזיקים. ב-7.10 קמתי בשש וחצי בבוקר לרעשי אזעקות. האבסורד הוא שאמרתי: ‘הנה הם עוד פעם התעוררו’ כמו כל פעם בכמה חודשים, טיל פה טיל שם, וזה עובר לאחר שבוע. אך האזעקות לא פסקו, ורעשי הטילים התחלפו ברעשי שריקת כדורים. במחבלים.

אני תמיד ידעתי שהרגע הזה יגיע וכולנו ידענו, מאז ניסיון החדירה במבצע “צוק איתן” ידענו. היו אין סוף סימנים- כמו הפעם הזו שהייתה אזעקה ואמרו לנו שבסך הכל החמאס מתאמן. טוב, כאילו זה אמור להרגיע מישהו.

חודשיים אחרי ה-7.10 אני במכינת בינ”ה ויוצא לסופ״ש, אך במקום לעלות על רכבת לאשקלון אני עולה לרכבת צפונה לבנימינה. דרכים חדשות, שדות זרים, רחוק מכל מה שאני מכיר כל החיים. כל אחד מפנטז על חופשה במלון, “הייתי יכול לגור פה”. אני גר בחדר מלון עם עוד שלוש נפשות, זה לא עובד. זה לא נוצץ. במשך החודשים האחרונים המדינה מנסה למצוא לנו פתרונות-לא פתרונות, מלונות, קרווילות, תקציב שיכול לפרנס משפחה עם חמש נפשות אולי לשבוע.

לאחרונה אני מתחיל לשמוע משפטים כמו “תחזרו כבר הביתה”, “עלוקות”, “יושבים על כספי מיסים”, ואני שואל את עצמי ממתי נהיינו אויבים? אני מתחיל להבין פה משהו. אנחנו עוד פעם שוכחים. כל הזמן אנחנו שוכחים. עם הזמן “הלגיטימציה שלנו נגמרת”, למה?

אני הולך ברחוב במרכז ואני רואה את כולם מתנהגים כרגיל, המסגרות חזרו, החנויות פתוחות והכל חזר לשגרה. אבל אצלנו שום דבר לא המשיך. אנחנו תקועים באותו הלופ כבר חצי שנה. המפונים, המשפחות השכולות ומשפחות החטופים. אני מנסה להבין איך? איך חזרנו לשנוא אחד את השני? לפני רגע כל המדינה התמלאה בכתובות של “ביחד ננצח” ופתאום הכל חזר לקדמותו. איך מצפים מאיתנו שנמשיך הלאה עם החיים שלנו כשכולם עדיין תקועים ב-6.10?

מיה

“קוראים לי מיה, אני שינשינית בבינ”ה, ואני מפונה מקיבוץ ברעם שבגליל העליון. הרבה זמן מאז תחילת המלחמה התביישתי בתחושת הקושי שלי שלא להיות בבית. קיבוצי הגליל העליון, ובמיוחד אלה שנמצאים כמה מאות מטרים מהגבול התפנו עצמאית כבר ב-8.10 למלון בטבריה, לא כזה נורא. וכך היה. לא כזה נורא. תחושת ה”טיול קיבוץ” החזיקה אותנו יפה חודש-חודשיים.

קיבוץ ברעם האלה, תאמינו לי, תוך רגע הלובי בבית המלון “קיסר פריימר” הפך למועדון לחבר. פתחנו קומונה במכבסה של המלון. מפגשי השבילים עברו למעלית צפופה, ופתאום כולנו במקום אחד.

המלון נעשה לבית. בתוך כל זה כמעט שכחתי שאני צריכה אולי קצת זמן לעצמי, שאני בשנת שירות, עובדת עם ילדים ונותנת להם את כל כולי, בו בזמן שלי כבר אזלו הכוחות. הבנתי שאני ישנה כבר כמה חודשים בחדר מלון קטנטן, על ספה נפתחת יחד עם ההורים שלי. שאני מתלבשת בשירותים, שומעת רעש של ילדים במסדרונות בכל שעה ביום. ופתאום קלטתי בכלל שעברתי מהשקט המופתי והנוף הפסטורלי עוצר הנשימה של הגליל העליון לבניינים המתפרקים ורעשי הצפירות של טבריה.

בחצי השנה האחרונה התחמקתי בכל הזדמנות מלנסוע לקיבוץ. לא בגלל הסיבות הביטחוניות או הסכנה. אישורי כניסה אפשר להשיג אם מאוד רוצים. ואני גם כל כך רוצה לראות אותו. אבל אני פשוט לא מסוגלת. זה כמו לבקר אדם אהוב בבית חולים, לראות אותו חלש ופצוע, להבין שייקח זמן עד שיתאושש, ואני מעדיפה לזכור אותו כפי שהיה לפני כן.

הרבה דברים מציפים את הגעגוע לבית. אם זו צעקה אחת חדה בשיחה צדדית שאומרת “עוד לא התחילו בכלל עם הצפון” ואז ברז הדמעות נפתח. או ללכת בתל אביב ולראות את קו 845 לקריית שמונה חולף על פניי. להיזכר בפורים בקיבוץ בשנה שעברה, איך התחפשנו כל שכבת קרמבולה ביחד והבטחנו אחד לשני שהשנה נביא את הקומונות.

אז די, אני לא מתביישת יותר. אני פותחת את הפה ואומרת שעברה חצי שנה. חצי שנה שבכל יום אנחנו מקבלים עדכוני חמ״ל על עוד נ״ט שנפל במרגליות, במנרה, באביבים, בדובב, בברעם. על עוד מטע או לול שעולים באש. נהרסים. ופרנסה וחיים שלמים של חקלאי שנשרפים לו מול העיניים. כולנו למדנו כבר להרים את הטלפון, לקרוא ולהמשיך.

גם אני וגם יהלי, המפונים משני גבולות הארץ, קוראים לכן ולכם, אל תעברו הלאה. אנחנו עדיין לא בבית. החיילים שלנו עדיין לא בבית. החטופים שלנו עדיין לא בבית.

תחזירו אותם, ותחזירו אותנו.

This post was originally published on this site

כתיבת תגובה