ישראל שלנו

“נדב חווה דברים מאוד קשים בצבא ולא שיתף”

בקרב בח’אן יונס השבוע נפל סמ”ר נדב כהן ז”ל, לוחם בגדוד 77 בעוצבת “סער מגולן”. כהן, בן 20 בנופלו מחיפה, הוא החייל ה-600 שנפל מתחילת המלחמה. אמו, מיכל לרנר, שהייתה בקשר קרוב מאוד אליו, נפרדה ממנו הבוקר.

“אני עדיין מצליחה להרגיש את החיבוק שלו. לא יודעת עוד כמה זמן אצליח, אבל זה אפשרי מבחינתי. אני עוד מדמיינת את זה”, תיארה לרנר, “יש לי קשר מאוד שונה עם הילדים שלי. לנדי ולי היה קשר מסוג אחר. הילדים תמיד יודעים שמסתובב מאחוריהם פלדלת, שאין דבר שלא יעשו וישיגו כשאני נמצאת שם”.

“נדי היה עולם. אתמול אחד מהחבר’ה שלו במחלקה אמר לי: ‘תקשיבי, אני מה זה מבואס’. שאלתי למה והוא אמר: ‘חשבתי שרק אני מיוחד, שרק איתי נדי כזה. עכשיו הבנתי שנדי היה ככה עם כולם ואני כבר לא מיוחד’. אמרתי לו: כולם היו מיוחדים בשביל נדי, הכל בסדר. זה נדי. הוא ידע לתת לכל אחד את ההרגשה שהוא הכי מיוחד בעולם. בגלל זה כל כך הרבה אנשים אהבו אותו”.

ספרי לנו על הבן שלך, ילד שטרף את העולם.
“טרף זה אנדרסטייטמנט. אין לתאר מה הילד הזה הספיק ב-20 שנה, לא הרבה ילדים הצליחו לעשות את זה. הכל בא לו בקלות. הוא הצליח לשלב בין לימודים ריאליים ברמה הכי גבוהה שיש, עם לימודי פילוסופיה ברמה הכי גבוהה שיש, עם חברויות, עם לטייל בארץ. זה פנומן. כל דבר היה אצלו על 100, לא 99. היפה היה שהכל היה בשקט, בצניעות, בחיוך. נדי לא הכיר את המילה ‘קשה’, פשוט לא הכיר את המילה הזו”.

איך המפגשים עם החברים שלו שמגיעים אליכם?
“הבית שלנו תמיד היה הבית של החברים, זה לא חדש. אני יושבת שבעה מסיבות כאלה ואחרות אצל ההורים שלי, וזה גם בית שהיה הבית של החבר’ה. באיזשהו שלב, היות והיה נורא קשה ליצור קשר עם כל החברים שלו וכל פעם ליידע אותם מה קורה עם נדי, מתי הוא יגיע, האם התקשר, יצרתי לעצמי קבוצה עם כל החברים שלו. תמיד זו הייתה בדיחה, לאיזה עוד ילד יש אמא שפתחה קבוצה עם כל החברים – והילד לא בקבוצה? איחדתי את כל החברים בקבוצה אחת – החברים מפה, החברים משם. כולם מגובשים ביחד”.

האם נדב פתח מולך את הסיכונים והחששות בתפקיד הקרבי, או שלא רצה שתדאגי?
“הוא בעיקר שמר על עצמו. באחד הביקורים אח שלי הגיע, איש מורן לשעבר. הוא יודע לשאול את השאלות הספציפיות שאני עד היום לא יודעת. עד היום אני לא יודעת מה זה אוגדה, מחלקה. אני באה מחיל האוויר, לא מבינה את המונחים האלה. אח שלי תחקר אותו ואני עמדתי בצד, גיהצתי את המדים. כשאח שלי הלך שאלתי את נדב, אבל למה לי אתה אף פעם לא מספר את הסיפורים האלה? הוא אמר: ‘אמא, אני לא אוהב לדבר על זה. אם שואלים, אני עונה’. אמרתי לו: אין בעיה, הבנתי. לא שואלת. זה היה הסיכום בינינו, שאני לא שואלת ונותנת לו את מרחב המחייה הנוח שלו. היה לנו סיכום שכשהכל ייגמר, נדאג לו לטיפול פסיכולוגי פרטי, לא דרך הצבא, באופן מיידי. הוא מיד הסכים לזה. אני חושבת שהוא חווה דברים מאוד קשים בצבא, אבל אני לא יודעת מהם. הוא לא שיתף אותי. תמיד כששאלתי הוא ענה ‘הכל סבבה’, זהו”.

This post was originally published on this site

כתיבת תגובה