ישראל שלנו

“הוא בא הביתה בוכה, ציירו לו דגל פלסטין”

שלושה חודשים אחרי שחזרה רשמית למגורים בישראל, גל רפאלוב, אשתו של קפטן מכבי חיפה, ליאור רפאלוב, חושפת את הסיבה שבגללה היא וילדיהם המשותפים חזרו לארץ אחרי 13 שנים בבלגיה בעקבות הקריירה של בעלה. 

עוד ב-2011 משפחת רפאלוב עברה לבלגיה לאור הקריירה הבינלאומית של ליאור, שחתם אז בקבוצה בליגת העל, “קלאב ברוז”. לפני כשנה ליאור חזר לארץ אחרי שחתם במכבי חיפה, ואילו גל והילדים נשארו בבלגיה כדי לשמור על שגרת הילדים והמסגרות הלימודיות שלהם, ומה גם שגל מנהלת עסק לתכשיטים שם. אלא שנוכח המצב המתוח מאז 7 באוקטובר והמלחמה בארץ, החליטה גל לחזור עם הילדים לישראל ולהתאחד עם בעלה. 

גל וליאור רפאלוב | צילום:
פרטי

בסטורי שפרסמה בעמוד האינסטגרם שלה, ליאור סיפרה מדוע החליטה סופית לחזור לארץ. “שאלת השאלות שחזרה על עצמה. לא תכננתי לחזור לארץ בשנה הקרובה, אבל לצערי היה לי מקרה ספציפי עם אדריאן, הבן שלי, שמאוד זעזע אותנו כמשפחה”, אמרה גל. “הוא היה בבית ספר פלמי, חזר הביתה בוכה מבית הספר וסיפר שהייתה ילדה מהכיתה שציירה את דגל פלסטין ודגל ישראל ועשתה איקס גדול על דגל ישראל וכתבה, ‘פרי פלסטין’. היא דאגה יחד עם עוד ילדים לומר לאדריאן שהיהודים הם מלוכלכים ושאנחנו רעים”. 

עוד סיפרה גל: “ניסיתי לא לחשוף את הילדים יותר מדי על מה שקרה ב-7 באוקטובר, אבל המקרה הזה גרם לי ממש לחשוב, והייתי חייבת לעשות איתם שיחה. כמובן שעירבתי את בית הספר במקרה. לומר לכם שעשו עם זה משהו? לא בדיוק. זה המשיך כשהילדה העלתה לסנפצ’אט דגלי פלסטין וזה הלך וגבר בכל יום. הרגשתי לא בטוחה, לא דיברנו עברית בחוץ. חששתי שבגלל שכולם יודעים מי זה ליאור ומי אנחנו כמשפחה, יודעים שאנחנו יהודים. פחדת לשלומם של הילדים שלי ופשוט תוך שבוע ארזתי תיקים והזמנתי כרטיס לכיוון אחד. אחרי 13 שנים זאת הפעם הראשונה שחוויתי אנטישמיות!”. 

גל רפאלוב, ליאור רפאלוב (צילום: פרטי)
גל, ליאור וילדיהם | צילום:
פרטי

 

בשיחה עם mako סלבס, גל מספרת לנו היום: “בהתחלה בעלי חתם במכבי חיפה לשנה עם אופציה לשנה נוספת והרעיון היה להישאר שם עם הילדים, ואם הוא יסיים את השנה בחיפה ללא המשכיות הוא יחזור אלינו, אז הייתי הרבה על הקו. לפני 7 באוקטובר לא הרגשנו שום אנטישמיות, בעיקר בגלל שהיינו מאוד אהובים שם והרגשנו בית שם, אבל אחרי 7 באוקטובר הכל השתנה. הילדים הרגישו את זה, אני התחלתי לפחד והרגשתי שבית הספר לא נרתם לעזור ובקרב הילדים זה יצר בהלה. חששתי מאוד. הם חוו בפעם הראשונה אנטישמיות. בפעם הראשונה הם הרגישו שהם שונים, שהם לא כמו כולם וזה ממש כאב לי ולהם. היו הרבה שאלות של למה ומה אנחנו כיהודים שונים מהם, ולצערי נאלצתי להתמודד עם שאלות שלא חשבתי שאאלץ להתמודד. אני מברכת על ההחלטה לחזור לארץ כי בסופו של יום כאן זה הבית אין לנו בית אחר”.

This post was originally published on this site

כתיבת תגובה