ישראל שלנו

“לא דמיינתי שאהיה על מדים ואחיה כפליט”

צילום:
אלבום פרטי

לפני כ-40 שנה השתתפתי בקרב הכי קשה של מלחמת שלום הגליל, הקרב על כפר סיל. המשימה המרכזית הייתה לכבוש את הכפר, להשמיד את הכוחות הסוריים, ולתפוס שליטה על התצפית והאש מול נמל התעופה בביירות. הייתי סך הכל בחור צעיר בן 21 מוקף בחיילים בני 18. בתקופה זו פיקדתי על פלוגת נ”מ ובזמן המלחמה איבדתי שלושה מחיילי. עברו כבר 40 שנה ויותר מאז שהם הלכו, אך עד היום אני לא שוכח את הרגעים לפני היציאה לקרב, ולא את הדממה שהייתה במהלך נוהל הקרב לקראת המבצע לכיבוש שדה התעופה בביירות. כולנו הרגשנו שלא כולם יחזרו אחרי המבצע הזה.

כמה ימים לפני הקרב, זיהינו באוויר מטוס קרב של חיל האוויר הישראלי ובאיזשהו שלב הבנו שיש מיג 21 על הזנב שלו. תוך כדי לחימה בשטח בנוי ובזמן שיורים עלינו מבתים שנמצאים בטווח של מטרים בודדים, הרמנו את הכלים שיש לנו בפלוגה, פתחנו באש והפלנו אותו. זו הייתה ההפלה הראשונה בהיסטוריה של הכלי הזה וזו הייתה גאווה גדולה, במיוחד שזה נעשה תוך כדי לחימה. אין ספק שזה הקרב הכי מפואר של צה”ל במלחמת לבנון הראשונה אשר קצר הצלחה בלתי רגילה, כך גם הגדיר אותו אז הרמטכ”ל רפאל איתן.

החל מה-7 לאוקטובר אני מגויס לשירות מילואים בגזרה הצפונית. אם בכך הדברים היו מסתכמים, כנראה שהשנה הייתי חווה את אותו רגש מר, שגורם לי להרהר על הדרך שבה פעלתי לאורך כל השנים בהם לבשתי מדים וקיבלתי החלטות על חיי אנשים. לצערי, במקביל לשירות המילואים, החל מה-7 לאוקטובר התבקשתי על ידי ממשלת ישראל להתפנות יחד עם משפחתי ממטולה. זאת, בשל האיום הביטחוני והחשש מפני חדירת כוח רדואן אל שטח ישראל. אבי, שמעולם לא עזב את המושבה, נפטר לפני כחודש משברון לב בעקבות הידיעה שלמטולה הוא כנראה לא יחזור בקרוב.

דובי אמיתי עם סרן קובי איתן ז&#34ל (צילום: אלבום פרטי)
דובי אמיתי עם סרן קובי איתן ז”ל | צילום:
אלבום פרטי

בכל שנות חיי בהם שירתי את המדינה הן בסדיר והן במילואים, מעולם לא דמיינתי שאמצא את עצמי לובש מדים ובמקביל חיי כפליט. אי אפשר שלא לשאול את עצמנו האם לשם זה נלחמנו כל החיים? האם בשביל זה איבדנו חיילים וחברים? כבר למעלה משבעה חודשים שבהם המטעים, הבתים ומסגרות החינוך במטולה סגורים, ואין יום שאין בו ירי או חדירת כלי טיס עוין. למה אנחנו ממתינים? 

אין לי ספק, שהמציאות אליה נקלענו לא נותנת מנוחה לחיילים והחברים שאיבדנו בקרבות על גבול הצפון. הם כולם מתהפכים בקברם ותוהים איך הגענו למצב שבו בישראל 2024, אלפי אזרחים מפונים מבתיהם ללא פרנסה ותעסוקה, ו-132 מבנינו ובנותינו מוחזקים במנהרות שבעזה. אני שואל את עצמי, כיצד אוכל להתייחד עם החללים ומשפחותיהם השנה? אילו דברי נחמה ניתן לומר למשפחות שאיבדו את יקיריהם כדי שאנחנו נוכל לחיות בביטחון וחופשיות במדינה? ברמה האישית, כנראה שזהו יום הזיכרון מבין הקשים ביותר שאחווה כמפקד, אזרח ובן שאיבד את אביו בשל נסיבות המלחמה.

יו&#34ר נשיאות המגזר העסקי דובי אמיתי (צילום: חן גלילי)
דובי אמיתי | צילום:
חן גלילי

בתקופה האחרונה יוצא לי לעיין רבות בסיפורי התקומה ובסיפורם האישי של מקימי המדינה. הצלחתי למצוא המון נחמה והשראה מגבורתם והחתירה למטרה ללא פשרה ומבלי להביט לאחור. במסגרת תפקידי כנשיא התאחדות האיכרים נפלה לי הזכות לעיין בחומרי ארכיון הכוללים מכתבים ומרשמים של אנשי המושבות. מתוארים שם סיפורים של משפחות שהקריבו את ילדיהם כדי להקים את המושבות אשר לימים יהפכו לערים הגדולות בישראל. זהו דור שלא נכנע לאתגרים ולקשיים, זהו דור שרוחו לא נשברה למרות המכשולים הרבים שהיו בפניהם. לכולם הייתה ברורה המטרה – הקמת בית יהודי בארץ ישראל. 

על אף הקושי והאתגרים הרבים שעוד מחכים לנו כחברה, עלינו להתרומם מתחושות העצב והאכזבה שאנו חווים כאומה בשל אירועי ה – 7 באוקטובר. כי פשוט אין לנו ברירה. אנו הדור אשר מחויב להמשיך ולקיים את המפעל הציוני, אנו הדור שצריך לשמור על גבולות המדינה ולרענן לעצמנו באופן עקבי את העיקרון שהנחה את מייסדי המדינה והוא כי אין לנו ארץ אחרת לחיות בה.

הכותב הוא אל”מ במילואים, תושב מטולה ודור רביעי למייסדי המושבה המשרת בימים אלו בחטיבה הצפונית. בשגרה מכהן  כיו”ר נשיאות המגזר העסקי ונשיא התאחדות האיכרים

This post was originally published on this site

כתיבת תגובה