ישראל שלנו

“גיא נהרג בגבורה, חתיך ויפה, והציל 30 אנשים”

המתקפה על ישראל ב-7 באוקטובר היא הכישלון הנורא ביותר שחוותה מדינת ישראל מעודה. בשבת ההיא קרסו כל ההערכות וכל המערכות מול מתקפה קטלנית של החמאס שתוכננה היטב מבעוד מועד, וגבתה מחיר דמים מצמרר של כמעט 1,200 הרוגים, אלפי פצועים, יותר מ-250 חטופים, והרס חסר תקדים ליישובים ולתשתיות. המראות והסיפורים שזרמו מהעוטף היו בלתי נתפסים, והזכירו לרבים את השואה. צה”ל הגדול ומדינת ישראל כולה לא הצליחו להעניק לאזרחים בעוטף עזה את המצרך הבסיסי ביותר: ביטחון.

מתוך התופת הזאת ומול החידלון וההפקרה נצצו למרחק מעשי הגבורה. אזרחים, חיילים ואנשי כוחות הביטחון וההצלה, גברים ונשים, מבוגרים וצעירים, יהודים ובני דתות אחרות – שלל אנשים שמצאו את עצמם ברגע אחד פועלים כדי להציל חיים. לעתים הם הצילו את החיים של עצמם, ולרוב גם חיים של אחרים, בני משפחה וחברים ואפילו זרים מוחלטים. חלקם שרדו, וחלקם שילמו בחייהם.

בספרו “גיבורים לבד מול החמאס”, מביא העיתונאי יואב לימור את סיפורם של 80 מגיבורי השבת ההיא. דרכם הוא מספר את מה שקרה להם ולנו באותן שעות ארורות: את המחדל – ואת העוצמות שצצו ממנו, אשר יבטיחו כי גם משעתה הקשה ביותר תצא מדינת ישראל מחוזקת ומנצחת.


להגן על החברים עד המוות

סמ״ר גיא שמחי ז”ל, גדרה, לוחם בסיירת הצנחנים. הציל 30 צעירים וצעירות בקיבוץ רעים.

“גיא, מ”כ ולוחם בצוות הבוגר של סיירת צנחנים, היה ב-7 באוקטובר בחופשה מהצבא ובילה עם חברים במסיבה בנובה,” מספר אביו של גיא, תא”ל (מיל’) דדי שמחי, לשעבר נציב כבאות והצלה. “בשעה 06:30, כשהחל הירי, הציע לחבריו שילכו לחברים שלו בקיבוץ רעים, שבו עברה עליו ילדותו. הם חשבו שמדובר בירי רקטי בלבד והוא ידע שאצלם יש ממ”ד.

“אחרי שהגיעו לדירה של אחד החברים, הם התחילו לשמוע יריות בקיבוץ. גיא מיד יצא החוצה מהדירה והתחיל לאסוף בליינים שנמלטו מהמסיבה ולא ידעו מה לעשות. הוא הכניס אותם לדירות של צעירים בקיבוץ, חברי ילדותו. הוא חילץ שבעה חבר’ה מנס ציונה שברחו מהמסיבה ונכנסו למיגונית שבדיעבד התגלתה כמלכודת מוות. הוא הוציא אותם ממנה והעביר אותם לממ”ד ובכך הציל את חייהם. לאחר מכן הוא חזר לדירה של החבר, וידא שכולם בממ”ד ונשאר עם החבר שלו בחוץ.

“ב-07:43 הוא התקשר וסיפר לי מה היה, אמר שיש ירי ושיש להם נשק אחד, של הדר, לוחם ביחידה מובחרת. לו עצמו לא היה נשק. אמרתי לו, ‘גיא, תיכנס לממ”ד, אל תסתובב בחוץ. תסגרו את הדלת ותכף הצבא יגיע’. לדאבוני, טעיתי. גם הדר אמר לו להיכנס פנימה כי הוא בלי נשק, וגיא השיב, ‘נראה לך שאני משאיר אותך כאן ונכנס לממ”ד?’

דדי שמחי שחילץ את גופת בנו מקיבוץ רעים (צילום: חדשות הבוקר, קשת 12)
גיא שמחי ז”ל | צילום:
חדשות הבוקר, קשת 12

“מהדר שמענו שהגיעו לבית חמישה מחבלים וזרקו לסלון רימון הלם. הם ניסו להיכנס לממ”ד אבל גיא והוא נלחמו בהם וחיסלו שני מחבלים. גיא ממש נלחם עם הידיים. המחבלים זרקו רימון רסס. החבר הצליח לצאת מהחלון ולעלות לגג – ואז נזרק עוד רימון. גיא נפגע אבל הצליח להתקדם לחלון, ושוב נזרק רימון. אני חושב שגיא הצליח לצאת מהחלון אבל מחבל שהיה בחוץ ירה בו באזור הטחול והרג אותו במקום.

“אנחנו מרגישים בני מזל אל מול האסון הנורא הזה. גיא נהרג במקום, חתיך ויפה. הוא נהרג בגבורה ונשאר שלם. הוא הציל 30 חבר’ה צעירים, כולם היו אצלנו בבית עם ההורים שלהם”

“אנחנו לא ידענו מה קורה. התחלנו לדאוג ממש אחרי חמש שעות, כשכל החברים שהיו בממ”ד וניצלו, חלקם חברים מהשכונה, החלו לצלצל הביתה. רק גיא לא צלצל. באזור השעה 13:00 הסתובבה שמועה שגיא פצוע, אז הלכתי לחפש אותו בסורוקה ושלחתי מישהו לברזילי אבל הוא לא היה שם.

“בין השאר הוא הוציא שבעה חבר’ה מהמיגונית והעביר אותם לממ”ד. בכך הציל את חייהם ב-22:00 קיבלתי הקלטה שאומרת שהיו שני לוחמים, אחד ממגלן ואחד מהסיירת שנלחמו במחבלים. אף אחד לא רצה כנראה להגיד לי שגיא נהרג.

“בערך בחצות עליתי על מדים, נסעתי דרומה יחד עם גיסי שמשרת במשרד ראש הממשלה, נכנסתי לבסיס של פיקוד העורף, לקחתי נשק והגעתי לקיבוץ. בש”ג חיכה לי החבר שלו ויחד הלכנו להביא את גיא. בקיבוץ היה כוח של סיירת חרוב, הייתי המג”ד שלהם בעבר. הם עצרו אותי ואמרו, ‘אנחנו נביא לך אותו’. הם הביאו אותו, ראיתי אותו, נישקתי וחיבקתי אותו, ישבתי איתו כ-40 דקות. הכנסנו אותו לשק חללים ונסעתי מאחורי האוטו שהוביל אותו מקיבוץ רעים לשורה ברמלה. בשעה 06:00 הגעתי הביתה שוב, ובישרתי לאשתי.

“אנחנו מרגישים בני מזל אל מול האסון הנורא הזה. גיא נהרג במקום, חתיך ויפה. הוא נהרג בגבורה ונשאר שלם. הוא הציל 30 חבר’ה צעירים, כולם היו אצלנו בבית עם ההורים שלהם. זה מרגש מאוד. אחד החבר’ה סיפר על הרגעים במיגונית, כשמסביב ירי, אנשים פצועים ומקיאים, ואז מגיע בחור בלי חולצה ועם חיוך. הוא אמר שהדרך שבה גיא חילק פקודות בביטחון, גרמה להם לחשוב שהוא עם נשק. חשבנו למה הוא לא היה בתוך הממ”ד, אבל זה היה גיא. אם הוא היה נכנס, זה לא היה הילד שהכרנו. החברים צעקו לו, ‘תיכנס, תיכנס,’ הוא אמר להם, ‘חצי דקה’ – ונשאר בחוץ להילחם”.

גיא שמחי ז&#34ל
גיא שמחי ז”ל

גיא שמחי היה בן 20 במותו. הוא הניח אחריו הורים ושני אחים.


מקים כיתת הכוננות שאיננו

סער מרגוליס ז”ל, הרבש”צ של כיסופים, שנפל בהגנה על היישוב.

“סער תמיד עסק בביטחון. גם כשהתחתנתי איתו ידעתי שאני מתחתנת קודם כול עם מר ביטחון ואחר כך עם סער. התחתנו ב-6 באוקטובר, כך שחגגנו את יום השנה לנישואינו יום אחד לפני שהוא נהרג”, מספרת יסמין מרגוליס על בעלה סער ז”ל.

“סער נכנס לתפקיד הרבש”צ מיד אחרי שחזרנו מירח הדבש. הוא היה בן 25 ומילא את התפקיד 11 שנה. הוא עשה מהפכה בביטחון בקיבוץ. הרים כיתת כוננות והכשיר אותה, דאג לפנות לארגונים שיציידו אותם, ביטל את שמירת הלילה ודאג למצלמות בנקודות שונות ביישוב. בכל פעם שהיה סבב ירי ואותנו פינו – סער תמיד נשאר. בצוק איתן למשל, הייתי אחרי הלידה של הבת הראשונה שלנו, ובמשך שלושה חודשים הוא לא יצא מהקיבוץ.
לפני שלוש שנים הוא התחיל ללמוד בבית ברל ובשנה האחרונה הוא סיים את התפקיד שלו בקיבוץ, ועבר לעבוד במשרד הביטחון כמתאם פעולות ברצועה.

“בשבת בשש וחצי בבוקר רצנו כולנו לממ”ד. חשבתי שסוף סוף סער לא יוצא החוצה כשיש אזעקת צבע אדום אלא נכנס איתנו לממ”ד. אלא שתוך חמש דקות שמענו אופנועים וסער יצא לבדוק מה קורה. הוא ראה מחבלים רכובים ומיהר לאוטו להביא מחסניות. באותו זמן שלח הרבש”צ הודעה, ‘חברים, תעלו על ציוד, יש אירוע מורכב’ – והקשר איתו נותק. מהשלב הזה סער תפס פיקוד.

“הכנסתי את הבנות ואת שתי הכלבות לממ”ד. אצלנו בממ”ד היה מוט נעילה, שסער פיתח עם כמה אנשים. לפני כמה שנים הוא ניסה להראות אותו לפיקוד העורף, אבל הם לא האמינו ברעיון, ואמרו שהממ”ד מיועד לטילים ולא צריך להיות נעול.

“בצהריים נפלו החשמל והתקשורת ואחר כך גם נגמרו לי הסוללות בטלפון ובפנס. שכבנו במיטה, בחושך, אני והבנות, בלי שידענו מה קורה בחוץ. איבדנו תחושה של זמן. אפילו הכלבות, שבדרך כלל נובחות, שתקו. שכבנו בשקט ובחושך מוחלט.

“כל אותן שעות, מ-07:30 ועד שהצבא הגיע בסביבות 13:00, סער ושי אשר מכיתת הכוננות ניהלו מלחמה לבדם נגד עשרות מחבלים. מ-07:30 ועד שהצבא הגיע בסביבות 13:00, סער ושי מכיתת הכוננות ניהלו מלחמה לבדם נגד עשרות מחבלים.

סער מרגוליס ז&#34ל מכיסופים (צילום: באדיבות המשפחה)
סער מרגוליס ז”ל | צילום:
באדיבות המשפחה

“סער היה הכי גיבור, הכי חזק, הכי מצחיק, הכי עוזר, הכי הכול. הוא היה הלב של הקיבוץ, ובזכותו רוב הקיבוץ ניצל”

“כשהגיע גדוד 450 הם חילקו את הכוח כך שחלק הלכו לגזרה הצפונית וסער עם קצין האג”ם והסמג”ד פנו דרומה. שם הוא נלחם עוד שלוש שעות והרג עשרות מחבלים. שם הוא גם נפל. גם החיילים שפגשו את סער לשלוש דקות תיארו לי אדם דומיננטי, קר רוח וחדור מטרה, שנתן להם תחושת ביטחון, מוטיבציה וכוח.

“כל אותו יום היינו בממ”ד וחילצו אותנו רק למחרת בתשע בבוקר. אחרי שטענתי את הטלפון והדלקתי אותו, ראיתי שאין לי הודעות מסער, אבל עדיין חשבתי שהוא נלחם. התקשרתי והוא לא ענה. גם מהעבודה שלו במשרד הביטחון אמרו לי שהם לא הצליחו לתפוס אותו. הבנתי שהוא נעדר, אבל עדיין לא היו לי מחשבות רעות. רק ביום ראשון, בחצות הלילה, דפקו בדלת – וכבר היה לי ברור.

“סיפרו לי שסער נלחם עם חייל בשם אדם אגמון, וששניהם לבד הצליחו לפנות שכונה שלמה, עד שנהרגו בהיתקלות בבית שהיו בו בני ערובה. סער היה הראשון שפרץ לבית וברגע שפרצו את הדלת, ירו עליו. לא הייתה לו אפשרות להינצל. סער היה הכי גיבור, הכי חזק, הכי מצחיק, הכי עוזר, הכי הכול. הוא היה הלב של הקיבוץ, ובזכותו רוב הקיבוץ ניצל”.

סער מרגוליס היה בן 37 במותו. הוא הניח אחריו אישה ושתי בנות, הורים ושבעה אחים.

סער מרגוליס ז&#34ל ומשפחתו
סער מרגוליס ז”ל ומשפחתו

הנחישות שפרצה את הדרך לקיבוץ

סרן יפתח יעבץ ז”ל , רמת השרון, קצין אג”מ של יחידת מגלן. נפל בקרב על נחל עוז.

“7 באוקטובר זה יום ההולדת שלי. ערב קודם יפתח היה בבית, ויצאנו כולנו לחגוג. יש אצלנו מנהג שהילדים לא מביאים מתנות, אלא כותבים ברכות. התאספנו בבית לפני שיצאנו לבלות, ולמרות שהיינו באיחור, יפתח התעקש להקריא את הברכה שלו שהייתה משמעותית מאוד,” מספר אביו, גלעד יעבץ. “יפתח כתב: ‘אני כבר בן 23 ואתה 53. זו דרך משותפת לא קצרה. לעיתים אני מצליח לזהות את עקבותיך בדרך הזאת, נעוצות עמוק בקרקע ומסמנות לי את נתיב התקדמותי. מנסה בכל צעד שמידות נעליי יותאמו בגודלן למידות עקבותיך, לרוב ללא הצלחה’.

“בשבת ב-06:30 אשתי ואני היינו בריצה בחוף הים בהרצליה ויפתח התעורר מהאזעקה. מהר מאוד הוא יצר קשר עם רס”ן חן בוכריס ז”ל, סגן מפקד יחידת מגלן. תוך רבע שעה הם החליטו להקפיץ את כולם, על דעת עצמם, באומץ ובלי פקודות.

“רבע שעה אחר כך יפתח היה על הרכב בדרך ליחידה. מהדרך הוא התקשר אלינו ואמר ‘הוקפצתי, אני יוצא’. הוא סיפר שיש בלגן גדול והם יודעים על עשרות מחבלים. סגרנו את הטלפון ומאותו רגע לא היה לנו קשר איתו. זאת הייתה השיחה האחרונה.

“אנחנו יודעים שהוא הגיע ליחידה וביחד עם חן ומפקדים נוספים הם אספו כוח, נתנו לו נ”צ והורידו אותו לשטח. אחרי כשעה וחצי בערך, כשכבר היו כוחות רבים של היחידה בשטח, נסעו חן, יפתח, אפיק רוזנטל ז”ל ושני לוחמים נוספים לעבר יישובי העוטף. הם היו בג’יפ לא ממוגן ונסעו דרומה, תוך כדי שהם מנסים לקבל תמונת מצב מהרבש״צים ומהצוותים שבשטח.

“הם קיבלו מידע שיש מעשי רצח בקיבוץ נחל עוז ושהכוח שם לא יחזיק הרבה זמן מעמד. הם הבינו שאין ברירה והחליטו להתקדם לכיוון, במחשבה שימצאו נקודה להתמקם בה ולהכווין את הצוותים. זירה נוספת שאליה הם שלחו כוחות הייתה כפר עזה.

יפתח יעבץ ז&#34ל
יפתח יעבץ ז”ל

“לפני המבצע הוא כתב לנו מכתב פרידה, שבו כתב: ‘להילחם על הארץ הזאת, להוביל את היחידה הזו, זאת לא גבורה עילאית – זה סטנדרט'”

“כמה מאות מטרים אחרי צומת סעד ולפני נחל עוז הם ירדו עם הג’יפ לערוץ שממנו  העריכו שיוכלו להיכנס לקיבוץ בצורה פחות גלויה. הם הגיעו לנקודה וחיכו לצוות הבא, ואז הותקלו על ידי חוליה גדולה ומצוידת של מחבלי נוחבה. הפעולה המהירה של יפתח וחבריו תרמה מאוד להצלת האזרחים בקיבוץ. לולא כוח מגלן זה היה יכול להיגמר אחרת לגמרי.

“מה שאנחנו יודעים זה שיפתח זיהה דמות חשודה, עדכן את הכוח והספיק להרוג את אותה דמות. הם ספגו מכת אש גדולה ונפתח קרב מטווח קצר. יפתח וחן נהרגו, ואפיק שהיה חובש התקדם לעברם ונהרג גם כן. שני החיילים הנוספים הצליחו לתפוס מחסה מאחורי הג׳יפ ולנהל אש כדי למנוע מהם להתקדם לעברם.

[embedded content]

“כעבור מספר דקות הגיע למקום כוח צנחנים ובהמשך גם כוח מגלן, שקיבלו מיקום מהלוחמים הפצועים. הם ניהלו קרב מול החוליה ובכוחות משותפים התגברו עליה. בינתיים פינו את הפצועים וכך נפרצה הדרך לנחל עוז. לולא הנחישות שלהם והקרב העיקש שניהלו, הכוח העיקרי שהיה מגיע לקיבוץ עלול היה להיכנס לתוך המארב והיה לוקח לו זמן רב להגיע לתושבים.

“סביר להניח שהפעולה המהירה שלהם תרמה מאוד להצלת האזרחים, וזאת גם הנחמה שלנו, כמי שאיבדו את היקר להם מכול, שזה הציל קיבוץ שלם. בנחל עוז נרצחו 15 תושבים ו-7 נחטפו, אבל לולא כוח מגלן וההחלטות שקיבלו המצב היה יכול להיגמר אחרת לגמרי.

יפתח תמיד הלך קדימה, תמיד ראשון, כמפקד צוות ואז כקצין אג”ם, הוא תמיד היה בחוד. הוא אהב לכתוב, והשאיר אחריו הרבה כתבים. כמה חודשים לפני 7 באוקטובר הוא השתתף במבצע בג’נין. לפני המבצע הוא כתב לנו מכתב פרידה, שבו כתב: ‘להילחם על הארץ הזאת, להוביל את היחידה הזו, זאת לא גבורה עילאית – זה סטנדרט. ואם הייתי צריך לפסל מחדש את חיי, לא הייתי משנה דבר'”.

יפתח יעבץ היה בן 23 במותו. הוא הניח אחריו ארבעה הורים, ארבע אחיות ואח.

יפתח יעבץ ז&#34ל
יפתח יעבץ ז”ל ואביו גלעד

“גיבורים לבד מול חמאס”, יואב לימור | הוצאת כנרת-זמורה | 268 עמודים

This post was originally published on this site

כתיבת תגובה