“מבחינתם של החוקרים הייתי מספר 1 בתיק”

הנורמטיביים: אבי עבאסי גדל למרגלות הכרמל, בשכונת עין הים הממוקמת בחיפה. הוא הבן האמצעי מבין שישה אחים ובגיל 14, הנער שהתקשה לשבת שעות רבות בכיתה החל לעבוד במספרה. השנים עברו, ושמו של עבאסי שהתאהב כמעט במיידיות במקצוע, צבר תאוצה והוא הפך לאחד הספרים המוכרים בעיר.  “הספר מספר אחת”, כפי שתיארה אותו הערב (ה’) אחותו אינאס בפני עדי מאירי ב”הנורמטיביים”.

אלא שאהבתו למקצוע התגמדה לנוכח אהבתו לאירית. בימים בהם הכיר אותה, היא הייתה קניינית של רשת בגדים ועבדה בגראנד קניון-חיפה ובכל הזדמנות שהייתה לו – הוא ניגש אליה, ניסה למצוא חן בעיניה, ניסה לשבות את ליבה. “היא הייתה כריזמטית, אהבתי מאוד את התלתלים שהיו לה. בהתחלה היא הייתה מאוד קשוחה איתי ולאט לאט היא התרככה – והתחלנו לצאת”, סיפר עבאסי.

לצד הקושי הגלום כמעט בכל קשר התחלתי, השניים התמודדו עם מהורה נוספת בתחילת הדרך – החברה. “להתחיל לצאת עם בחור ערבי זה לא משהו קל”, סיפר, “אמא שלה הכירה אותי בתחילת קשר, היא הייתה מסתפרת אצלי, היא אהבה אותי מאוד. אבא שלה לא ידע, אחרי תקופה שיצאנו, הוא שאל אותה ‘למה אבי לא מגיע, תזמיני אותו’, היא אמרה לו ‘הוא לא אבי, הוא אברהים’. הוא קיבל את זה קשה מאוד, היה בלגן”.

“לחשו לה באוזן ‘בשביל מה את צריכה, יש עוד בחורים – מגיע לך משהו אחר”, המשיך לתאר, “גם מהצד שלי זה היה ככה, אמא שלי לא רצתה. כשהתחיל להיות רציני, היא אמרה לי ‘למה? מה, חסר בנות אצלנו?’ בהתחלה לא חשבתי שזה הולך לכיוון של חתונה – ואז ראיתי בה משהו שלא ראיתי אף פעם. ראיתי אותה כאשתי לעתיד, אמא לילדים, האדם שאני רוצה לחיות איתו”.

איך זה נפתר?
“אחרי תקופה אחותי התקשרה אליי ואמרה ‘אולי תביא את חברה שלך ותבואו לארוחה אצל ההורים? דיברתי עם אמא’. היא (אירית) התרגשה מאוד, פחדה. היא באה, הכירה את המשפחה וראתה שכולם אנשים מדהימים – קיבלו אותה ממש יפה. באותה תקופה אבא שלה גם אמר לה: ‘אולי תביאי את אבי אלינו?’. נכנסתי אליהם הביתה, הוא התאהב בי ממש. אז הדברים התחילו ללכת יותר לכיוון של חתונה, הייתה את ההסכמה של ההורים”.

לאחר שש שנות זוגיות, השניים מיסדו את הקשר. “זה משהו שנלחמנו עליו הרבה זמן, זה היה מאוד מרגש. אירית הייתה בן אדם מאוד מיוחד, נקייה מבפנים. היה לה לב, נתינה לאנשים, הכלה – הכל. דברים שלא פוגשים אותם ביום-יום”, שחזר וחברו עופר גבריאל הוסיף לדבריו: “זו אהבה פשוט טהורה, הוא פרח, הם פרחו ביחד”.

השניים התחתנו, והחליטו לפתוח סלון כלות הממוקם בקרבת מקום למספרה של עבאסי. “גייסנו כסף, פתחנו מקום במרכז הכרמל”, סיפר, “עבדנו מאוד קשה, היא נלחמה עד שהעסק התחיל לתפוס, זה לקח כמה שנים. בשנה השנייה נולדה לנו הבת, אדל. היינו עם תינוקת ועסק חדש, היה מרוץ כל הזמן, זה לא משהו קל. האור שהיא הביאה לנו לא היה מובן, ידעתי שההורים מחוברים לילדים, אבל לא הבנתי שיש רגש כזה”.

“ב-2015 הסלון התחיל לסגור מלא כלות”, המשיך, “הגיעו אליה מתל-אביב, נתניה, השרון, נצרת – מכל מקום, בתוך כמה שנים היא התחרתה עם הסלונים הגדולים בארץ, לא רק בצפון. היינו בתקופת שיא, מאושרים מאוד, אירית נכנסה שוב להיריון, הוא היה לה קשה משום מה. היא חשה הרבה כאבים, היו ימים בהם לא יכלה לקום מהמיטה, אבל המשיכה כרגיל”.

“הסתכלתי עליה, היא הסתכלה עליה, התחלנו לבכות. היא אמרה לי ‘למה אנחנו צריכים לעבור את זה'”

הם נהפכו להורים לשניים, בת ובן, והייתה שמחה גדולה בבית. זו הייתה תקופה “מושלמת” כפי שעבאסי תיאר – אבל אז, אירית החלה להתלונן על כאבים. “באמצע הלילה הזמנו לה אמבולנס, בבוקר שחררו אותה ‘אין לה כלום'”, שחזר, “הלכנו לעוד רופא, מנהל מחלקה בבית חולים רמב”ם, הוא ישב איתה עשר דקות – וידע מה יש לה”.

“הוא הפנה אותה ביום למחרת לסיטי”, המשיך, “ישבנו אצלו בחדר, הוא סגר את הדלת וסיפר לנו שיש לה סרטן לבלב, ‘הגידול גדול, צריך לעשות ניתוח. אם הוא יצליח אפשר להאריך לך קצת זמן, אבל הצפי הוא שלושה-ארבעה חודשים, שנה במקרה הטוב’. הסתכלתי עליה, היא הסתכלה עליי, התחלנו לבכות. היא אמרה לי ‘למה אנחנו צריכים לעבור את זה’. אתה רואה שחור, זה משהו שאתה לא יודע להכיל אותו, איך להתמודד איתו, אתה דואג לילדים, מה יהיה איתם? זה משהו מאוד קשה לקבל באמצע החיים, אתה לא ערוך לזה”.

אירית עברה את הניתוח בישראל. “המנתח לא הצליח להסיר את כל הגידול כי הוא נגע לה בעצב. אחרי הניתוח מצבה הלך והדרדר, היא ירדה במשקל – הייתה שלד ועצמות. אמרו שצריך לשלוח אותה לשיקום בבית חולים בשוויץ על מנת שתעמוד על הרגליים, היא הייתה על כיסא גלגלים”, סיפר.

כמה זה עלה?
“3,500 יורו לכל לילה. היינו צריכים להיות שם כחודש ימים, בזמן שצריך להחזיק את העסקים. התפוקה של הסלון התחילה לרדת, והיה צריך להחזיק את העובדים. אצלי היו חמישה ספרים ואצלה שש בנות שעבדו, התחלנו לצבור חובות גדולים. אחרי השיקום הלכנו למרפאה מיוחדת בשוויץ, מדובר על טיסות, מחייה, תרופות ודירות להשכרה; 40 אלף יורו רק במרפאה, כ-20 אלף יורו בבית החולים – ואוכל וטיסות, המון כסף”.

לכמה החוב הגיע בשיא?
“800 אלף, התחלתי לקחת מהמספרה ושמתי בסלון, לשרוד. פשוט לא עמדתי בזה, הייתי מרוסק פיזית ונפשית. ממקום שחיינו באושר, ביציבות ושמחה – פתאום הכל התחיל לקרוס מול העיניים, לא ציפיתי אפילו בחלום הכי גרוע שזה התסריט שהולך להיות, פה התחילה ההסתבכות שלי”.

מתי עשית משהו דרמטי כדי לממן את כל זה?
“ב-2013, לפני המחלה, הגיע אליי קרוב משפחה מספרד ובאחד מהימים הוא ביקש לעשן – הוא מעשן ‘הידרו’. חבר התקשר לחבר, הביאו לו, הוא הסתכל ואמר: ‘מה זה הדבר הזה?’, אמרתי לו שזה מה שמוכרים אצלנו. צץ לו רעיון שהוא יעשה מעבדה של ‘הידרו’, צחקתי לו בפנים, מה אני קשור לזה? ‘זה המון כסף, אתה רק תעזור לנו’, לא נתתי לזה חשיבות אפילו. ב-2015, כשהוא היה בארץ, שאלתי אותו אם הוא זוכר את הרעיון שהוא רצה לגדל ‘הידרו’, קנאביס בעיקר. אמר לי ‘כן’, אמרתי לו ‘אני מוכן'”.

מה עמד לנגד עינייך?
“אשתי, הייתי צריך לעזור לה – להאריך לה את החיים. הייתי מוכן לעשות הכל, גם אם היית אומרת לי ‘בוא נלך לשדוד בנק’ באותו רגע, הייתי הולך לשדוד בנק. שיקול הדעת השתנה, היו בתוכי כעסים על כל העולם. למה מגיע לי גם להתרסק? הלכתי על זה כאילו סגרתי עסקה”.

>>לפרק המלא של הנורמטיביים באפליקציית +12, לחצו כאן 

התשלום הראשון שקיבל עבאסי, היה בסך 35 אלף יורו. “דאגתי להם לכל מה שהם ביקשו; דירה ששכרתי על שמי, כל מוצרי החשמל, הצרכים שלהם”, המשיך לספר, “הם לא רצו שאני אהיה מעורב, הם ביקשו ממני עזרה כי הם לא הכירו פה כלום. גם לא נזהרתי, לא עשיתי דברים כמו עבריין”.

אהבתו של עבאסי לזוגתו הייתה גדולה מכל. גם אחותו, אינאס, ראתה זאת – והיא אמרה כי באותה עת לא הייתה דרך אחרת עבורו. אלא שלצד גידול הקנאביס, הגיח רעיון נוסף, “אולי אפשר להכניס קוקאין”, תיאר עבאסי ואמר כי עבור כך נתנו לו תשלום נוסף בסך 30 אלף יורו.

כפי שאמר, עבאסי דאג להכל. הוא מצא דירה לאחסון, ובשלב מסוים החל להעביר כספים. “בכל פעם הייתי מעביר דרך אנשים”, סיפר, “לא ידעתי מה חומרת העבירה. אמרתי: ‘מעבדת הידרו וקוקאין זה מבחינתי אותו הדבר’. בדיעבד אני יודע שזה עולם וזה עולם. הכסף הזה עזר לי להתקיים, להביא תרופות, לממן את כל הטיפולים. כשאירית חזרה משוויץ, היא חזרה על הרגליים, עלתה במשקל – זה נתן לה לחיות עוד שנה וחצי, למרות שהרופאים אמרו שלושה חודשים”.

אירית ידעה מאיפה הכסף?
“היא לא ידעה, בשלב יותר מאוחר סיפרתי לה על המעבדה. היא דאגה מאוד, נכנסה ממש לסטרס, אמרתי לה שתעזוב את הדברים האלו”.

כמה זמן זה נמשך?
“חודשים ספורים”.

ומה הייתה הכמות של הסמים?
“נכנסו ארבע-חמש פעמים, בכל פעם הכניסו בערך קילו. בפעם החמישית הכניסו שני קילו, כשנתפסנו. מסתבר שהיו תצפיות עליי ועליהם. הבנתי שאף אחד לא עונה ומשהו לא בסדר, אלו היו הדקות החשוכות בחיי, כל העולם חרב. אתה לא יודע למי לדאוג קודם; לילדים, לאישה, לעסקים, איך אתה מסביר את זה לאנשים? יש לך משפחה נורמטיבית”.

“אתה חושד בכל דבר כשאתה במסתור. כל הזמן בפרנויה. היה מעקב על כולם, על האחים והאחיות שלי, המשטרה חיפשה אותי בכל מקום”, המשיך לתאר ואחותו הוסיפה לדבריו: “זה היה אסון כששמענו את הסיפור, זה לא אנחנו, זה לא מתאים לנו, אי אפשר לעכל שבן האדם שאתה אוהב חוצה את הקווים, קווים שגדלנו עליהם בבית. עד עכשיו אני לא מעכלת את זה”.

“קפצו עליי, הפילו אותי על הרצפה. מבחינתם של החוקרים הייתי מספר אחת בתיק”

לאחר שלושה חודשים, עלו על עקבותיו של עבאסי. “עלו על איזה שיחה. איך שהגעתי לחניון של הדירה, הורדתי את התינוק שהיה בסל-קל ואז שמעתי ריצה של אנשים. קפצו עליי, הפילו אותי על הרצפה”, סיפר, “לקחתי אוויר, אמרתי ‘חאלס, מספיק עם המסתור, בוא נתמודד’. בשלושה הימים הראשונים לא אכלתי כלום. שלב החקירות זה השלב הכי קשה, בכל יום חקירה של 4-5 שעות. כל בוקר אתה קם, אוספים אותך לחקירות, אתה חוזר בערב, אוכל משהו קטן, נרדם ושוב”.

“מבחינתם של החוקרים הייתי מספר אחת בתיק”, המשיך, “היו אינסוף האשמות. הקשר היחיד מבחינתם לספרדים היה אני, אז מבחינתם הם תפסו את פבלו אסקובר, ראש מאפייה. זה היה משהו חדש בשבילי, קשה מאוד. אתה נכנס לחדר מטונף, חי עם 12 אנשים באותו חדר, מקלחת אחת. בלילה כל הרצפה מלאה בג’וקים וחרקים”.

לצד תנאי המחייה הקשים אותם עבאסי תיאר, הוא שהה לצד: “אנשים פסיכיאטריים, על כדורים, הרבה צרחות וצעקות. עבריינים; יכול להיכנס בן אדם על אלימות במשפחה, על שוד או על רצח. לפעמים זה בן אדם שמשתמש בסמים, שכולו נכנס מוזנח והוא הופך לחבר שלי בחדר. אם לפני עשר שנים היית אומרת לי שאני אשב עם בן האדם הזה ושנהיה חברים – הייתי צוחק, מה לי ולו? הייתי מנותק מהעולם; מה קורה עם האישה, מה עם הילדים ובאיזה מצב היא, איך היא מתמודדת עם זה. בכל שנייה שהיו קוראים לי חשבתי שקרה משהו – והלב שלי היה נופל, הייתי בחרדות”.

לאחר תקופה במעצר לצורכי חקירה, הסיפור של עבאסי הגיע למשרדו של עו”ד רונן חליוה – והוא עד היום זוכר את שיחת הטלפון הראשונה שקיבל ממנו. “אחרי לא מעט שנים במקצוע, אתה מפתח חושים, יודע לזהות דפוסי התנהגות כאלו או אחרים, שומע בצליל הקול, רואה בהתנהגות – ומהרגע הראשון הסיפור הזה לא הסתדר לי. איך בן אדם כמוהו הגיע לעשות עבירה כזו חמורה? היה לי ברור שיש כאן משהו שונה. לא ציפיתי אי פעם שכזה דבר ייפול על שולחני. זה אחד מהתיקים, או ה-תיק שטלטל אותי ברמה האנושית, בצורה הכי קשה שיכולה להיות”, סיפר עו”ד חלויה.

עבאסי שהה במעצר במשך שנה. “פעם בשבוע האישה והילדים היו באים לבקר אותי”, סיפר ושחזר רגע הזכור לו, “הילדה רצה אליי, היא ראתה אותי עם חליפה כתומה, חיבקה אותי ושאלה מה אני עושה פה, למה אני לא בא לישון בבית, שהיא כל יום מחכה לי. אמרתי לה: ‘אבא בנתיים יצא למקום עבודה, אני אהיה פה זמן קצר ואחזור הביתה’. בסוף כשבאו ואמרו: ‘הביקור נגמר’, היא הסתכלה ואמרה: ‘לא, אבא בא איתי’. בבוקר הראשון שהילד בא לבקר אותי, הוא לא ידע מי אני, הוא ברח ממני. היה לי קשה לראות את הסיטואציה הזו”.

מה היה מצבה של אירית באותה התקופה?
“במשך שישה-שבעה חודשים היא הצליחה לבקר אותי, לאחר מכן לא. היא התחילה להרגיש רע יותר, עברה טיפולים כימותרפיים, הטיפולים האלו גמרו עליה”.

איך התמודדת עם זה שהמצב שלה הדרדר ואתה היית בכלא – בלי יכולת לעזור לה.
“לא ידעתי איך להכיל את זה, היו סרטים, מחשבות על הילדים. איך זה שאני לא נמצא עם אשתי עכשיו? נשאר לה זמן קצוב לחיות – ואני לא איתה. הייתי מאחורי סורג ובריח, לא יכולתי לעשות כלום, לא הייתי לידה, לא יכולתי להחזיק לה את היד. הדבר היחיד שניחם אותי זה שכל המשפחה שלי התגייסה. האחיות שלי לא עזבו אותה, אחותי עזבה את העבודה שלה והייתה צמודה אליה”.

“אחרי שמונה חודשים מצבה הלך והידרדר”, המשיך, “היא התחילה לקחת מורפיום כדי להתגבר על הכאבים. דיברתי עם אחותי, היא אמרה לי: ‘היא פותחת עיניים ושואלת עלייך, מבקשת שתבוא לראות אותה’. התקשרתי לרונן (עו”ד חלויה) ביקשתי ממנו: ‘רונן, אני יודע שהשופט לא רוצה לשמוע על זה, אבל אשתי סופרת ימים, אני רוצה לראות אותה, להיפרד ממנה, זו הבקשה היחידה שלה כל פעם שהיא פותחת עיניים, היא שואלת עליי”.

בשל כך, עו”ד חלויה ביקש לקיים דיון בהול. “הפרקליטות התנגדה בחריפות, ‘שהבן אדם הזה לא יצא מפה’. השופט הסתכל ואמר: ‘חבר’ה, הוא יושב כמעט שנה ואשתו על ערש דווי, אם פה אני לא אגלה אמפתיה ורחמנות – איפה אני אגלה את זה?’. הפרקליטות אמרה ‘לא’. השופט אמר: ‘גם אם תערערו, גם אם תתנגדו  אני הולך לשחרר אותו’, במילים האלו”, סיפר עבאסי.

“השתחררתי, נסעתי לבית החולים, אשתי ביקשה מאחותי שתקנה לה קצת בגדים ותאפר אותה”, המשיך, “ראיתי אותה, היא רזתה מאוד. חיבקתי אותה חיבוק ארוך, היא ממש שמחה כשהיא ראתה אותי. אמרה לי: ‘שים אותי על הכיסא, תעלה אותי לגג, אני רוצה לדבר איתך’. עלינו לגג, היא אמרה לי: ‘אבי, זהו, אני הולכת’, זה עניין של שעות’. היא ביקשה ממני שאגדל את הילדים למופת, שהם ילמדו, שאני אספר להם עליה. שאני אתחתן, שאשמור על ההורים שלה – ולחגוג לה את ימי ההולדת. הכל התגמד; המאסר שלי, העסקים שהלכו, לא ידעתי איך ייראו החיים. כמה שתהיה אבא טוב, אמא זאת אמא”.  

מה אמרת לה?
“הבטחתי לה שאני אקיים את כל מה שהיא ביקשה. שלא תדאג לילדים, שאני אטפל בהם כמו שצריך”.

היית צריך לחזור לכלא.
“כן. היא הרגישה לא טוב, הרמתי ושמתי אותה במיטה. נישקתי אותה, אמרתי לה: ‘אני הולך, אני אחזור’. כשהיא בהשפעה של מורפיום, היא אמרה: ‘אני יודעת שאתה לא תחזור’. לא היו לי מילים, נישקתי אותה עוד הפעם ויצאתי משם”.

חשבת על זה שזו יכולה להיות הפעם האחרונה שאתה רואה אותה?
“כשהגעתי לבית הסוהר, אמא שלה ענתה לי לטלפון והתחילה לצרוח, באותה שנייה היא נפטרה. היא החזיקה את עצמה בכוח עד השנייה האחרונה כדי לראות אותי”.

“אני ראיתי את אירה (אירית) במהלך המשפט, היא הייתה אישה מרשימה ביותר, אישה חזקה וראיתי את הדעיכה שלה מדיון לדיון”, סיפר עו”ד חליוה, “זה כבר לא היה תיק, עניין של סמים, יש פה בן אדם שיש לו שני ילדים קטנים שתלויים בו. בשלב מסוים היא אמרה לי: ‘תדאג לילדים שלי’, היא ידעה שהיא הולכת למות. היה לי ברור שהילדים האלה לא נשארים בלי אבא – וזו הייתה המשימה שלי”.

“הילדה רצה לחבק אותי, אמרתי לה: ‘הבטחתי לך שאני אחזור הביתה, הנה חזרתי'”

עו”ד חליוה הוציא את עבאסי מהמאסר וניהל את התיק המדובר מחוץ לכותלי בית הסוהר. “זה היה תקדים”, סיפר עבאסי, “הייתי צריך להיות בהשגחה של מישהו, שמו לי אזיקון. גיסי בא ולקח אותי, אמרתי לו: ‘קח אותי לים’. עמדתי שם כמו ילד קטן שבפעם הראשונה רואה ים בחיים שלו, ולאחר חמש דקות ביקשתי ממנו להחזיר אותי הביתה. הילדה רצה לחבק אותי, אמרתי לה ‘הבטחתי לך שאני אחזור הביתה, הנה חזרתי’. הילד עדיין לא הכיר אותי. הייתי כל היום בבית איתם, נוצר קשר אחר”.

ומה קרה עם המשפט? הוא עדיין המשיך להתנהל.
עו”ד חליוה: “אבי הואשם במספר אישומים, האישום העיקרי היה ייבוא סמים מסוג קוקאין במשקל של קרוב לשני קילוגרם, לאחר מכן גם עסקה במשקל לא מבוטל וגם גידול במעבדת סמים. המאבק שלי היה לשכנע שאבי עשה פשע חמור מאוד, אבל יש כאן צירוף נסיבות שהוא חריג, יוצא דופן, שאדם שעולמו קרס בפניו. אשתו נפטרה בגיל 34 מסרטן אכזרי בתוך פרק זמן קצר, נותרו שני ילדים קטנים יתומים מאם ושאבא שלהם צריך להיכנס לבית הסוהר בגלל שהוא עשה את כל מה שהוא יודע, כל מה שהעולם הזה אפשר לו להבין שהוא צריך לעשות כדי להציל את חייה. הוא אמר לי: ‘אני מוכן לשבת עשר שנים בבית הסוהר, רק שהיא תחייה'”.

משפטו של עבאסי נמשך כשנתיים, במהלכו ישב שנה בבית המעצר ושנה במעצר בית. בתום המשפט נגזרו עליו 3.5 שנות מאסר בפועל. “זו תחושה מאוד קשה, עד שבניתי את הקשר עם הילדים שוב להתנתק מהם. ילד בגיל הזה לא יודע להתמודד עם אובדן – ולא עם אובדן של שני ההורים, זה גורם נזק בלתי הפיך”, סיפר עבאסי, “רונן (עו”ד חליוה) אמר: ‘מפה אנחנו עולים לבית המשפט העליון'”. “אני מעולם לא התייחסתי לעבודה שלי באופן אישי, ברגע שאני מרגיש שהרגש משתלט עלי אני זז הצידה, אבל הרגשתי שיש צוואה שאני חייב לקיים אותה”, הוסיף עו”ד חליוה.

“החליטו שמורידים לי עוד עשרה חודשים”, אמר עבאסי, “בשלב הזה כבר לא היה לי כוח, רציתי לגמור עם הסיפור הזה כבר. לא רציתי ללכת יותר לבתי משפט, הוא (עו”ד) אמר לי: ‘תשתוק, אני לא עושה את זה בשבילך, אני עושה את זה בשביל הילדים'”. “כשאני החלטתי שאני מגיש חנינה לנשיא, לא היה אחד שלא אמר לי שאני עושה מעשה שטות. אמרו שאין סיכוי, שזה תיק סמים קשים, גם בית משפט מחוזי קבע, גם שלושה שופטים מבית המשפט העליון אמרו: ‘אין שום סיכוי שהפרקליטות תביע נכונות כלשהי לקראתך'”, הוסיף עו”ד חליוה.

לאחר חודשיים, עבאסי קיבל שיחת טלפון מעורך דינו. “הוא בכה”, סיפר עבאסי ועו”ד חליוה שחזר: “אני זוכר שזה היה ערב חג, ובתשע וחצי בבוקר קיבלתי טלפון מלשכת הנשיא. לרגע לא חשבתי שתהיה תוצאה אחרת”. “‘עבאסי, ניצחנו, אתה הולך להישאר עם הילדים, נשיא המדינה נתן לך חנינה’, זה היה רגע שקיבלתי צמרמורת, אני התרגשתי מרונן בוכה”, הוסיף עבאסי.

“היום אני מסתכל על עצמי בצורה שונה מהעבר”, סיכם עבאסי, “אני לוקח הכל בקלילות, נהנה מהדברים הכי קטנים שאף פעם לא נהניתי מהם: לטייל על הטיילת עם הילדים, לפצח גרעינים, לקפוץ איתם בטרמפולינה. אני לא עובד בטירוף ולא רוצה להיות שם, אני קם בבוקר, שם את הילדים בבית הספר ובגן, יורד לעבודה ובשעה 15:00 אני איתם בבית. חזרתי לחיים נורמטיביים והחברה מקבלת אותי בידיים פתוחות. אני מסתכל על עצמי היום ואני שלם, אני מקבל את כל מה שעברתי, על כל הגזר שהיה עליי: להיכנס לבית הסוהר, לאבד את העסקים, לאבד את האישה, אני מסתכל על מה זכיתי. זכיתי לחיות לצד אישה שלמדתי ממנה המון, היא השרישה בי ערכים”.

באותה שיחה על הגג, אירית ביקשה ממך להתחתן.
“עם בן האדם המתאים זה יקרה. אירית תישאר לנצח, היא השאירה לי אוצר שאני צריך לשמור עליו. מה שהבטחתי אני אקיים”.

מצאתם טעות לשון?

This post was originally published on this site