נהוג לספור את המלחמה הזאת בימים. הכי מסיבי, הכי דינמי. אבל אולי הגיע הזמן לספור אותה בחודשים – ולזכור, למשל, שאוטוטו מתחיל החודש השמיני. אחריו יגיע החודש התשיעי, ואתם יודעים מה קורה בחודש תשיעי.
קשה להוציא את הנתון הזה מהראש כשצופים ב”זעקות ואז שתיקה” (“Screams Before Silence”). הטראומות שחוו קורבנות 7 באוקטובר הן איומות ובלתי נתפסות, אבל מעליהן לפחות אין שעון עצר. מעל החטופות הצעירות, שמי יודע מה קרה להן באותו יום וב-200 הימים שהגיעו אחריו, דווקא יש. למרות שבכל מלחמה מעורבת אי-ודאות קשה מנשוא, מעולם לא היו כאן אי-ודאויות כאלה. ומה שכן ודאי הוא שאי אפשר להישאר אדישים ל-60 הדקות של הסרט שעליו הופקדה הבמאית ענת סטלינסקי (“חתונה ממבט ראשון”, “סובייצקה”). לפחות אם יש לכם לב.
“זעקות ואז שתיקה” הוא אחד התוצרים התיעודיים המדוברים ביותר שצולמו מאז 7 באוקטובר, אבל הוא בכלל לא מיועד לישראל. נעשתה בו התאמה מוחלטת לקהל הזר, לרבות שימוש באנגלית ושחזור אירועי היום שכל ישראלי כבר יודע טוב מאוד מה קרה בו. ובמקום להידפק על דלתותיהם של נטפליקס, ה-BBC ומי לא, בחברת ההפקות קסטינה החליטו לוותר מראש על הפן המסחרי – החל מהיום (ו’), “זעקות ואז שתיקה” זמין לצפייה חופשית ביוטיוב עבור מי שרק ירצה מסביב לעולם. זו הפעם השנייה שבה נוקטים בפעולה הזאת בחברה, אחרי שהפיצו בחינם את הדוקו המטלטל “NOVA#”. כי זו לא העת למהלכים מסחריים, זו העת לכתוב את ספרי ההיסטוריה.
[embedded content]
את “זעקות ואז שתיקה” נבחרה להוביל שריל סנדברג – אשת עסקים יהודייה-אמריקאית ובכירה בפייסבוק לשעבר. הישראלי הממוצע יכול להתרגש מההתגייסות שלה שכללה ביקור בארץ לטובת הצילומים, ובצדק, אך במבחן הגלובלי מדובר דווקא בבחירה יוצאת דופן: מלבד הטענות הרבות והמוכרות שיש כלפי פייסבוק וסנדברג, אפרופו אירועי טבח שמשודרים בלייב, היא עצמה לא נחשבת לדמות פופולרית במיוחד בהיבט הכלל-אמריקאי. בסוף מדובר בעוד מיליארדרית לבנה ושבעה, לא בדיוק הפרזנטורית שתעורר אמפתיה בקרב מפגיני הקמפוסים בארה”ב. אבל שעה אחר כך, כשסנדברג מגדירה את הסרט בתור “העבודה הכי חשובה שעשיתי” ומסבירה ש”כל חיי הובילו אותי לרגע הזה”, קשה שלא להאמין לה.
מהרגע שבו הוא מסיים לתקצר את הסיפורים והאירועים שנבחרו להיכלל בו, “זעקות ואז שתיקה” פונה לסיבת הקיום העיקרית שלו: איסוף עדויות – לרוב מראייה ושמיעה, לעיתים ממקור ראשון – של מעשי האונס והפגיעה המינית שביצעו מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר ואחריו. זה הנושא הרגיש מכולם באירוע שעמוס בכאלה, ולמרבה הצער הצטברו לו גם מכחישים וגם אנשים שהפיצו מידע לא מאומת ואפילו שקרי (לא מעט בגלל החברה שאותה סנדברג ממשיכה לייצג כרגע). עמית סוסנה מספרת שם, בפעם הראשונה מול המצלמות, על הפגיעה המינית שעברה בשבי. אגם גולדשטיין-אלמוג מציגה את העדויות שנחשפה אליהן מחטופות אחרות. ד”ר איילת לוי-שחר נאלצת לשחזר את סרטון החטיפה מעורר הפלצות של בתה נעמה, ואליהן מצטרפים שורדי נובה, מתנדבים ומומחים, לרבות כלת פרס ישראל כוכב אלקיים-לוי, שבצל סימני השאלה שצפו לאחרונה סביב עבודתה מקבלת זמן מסך מינימלי.
חלק מהעדויות רחוקות מלהיות פורנזיות, אבל עדיין אי אפשר לטעות בהן. “אני יודעת איך זה נשמע, אני מבינה איך זה נשמע”, מסבירה אחת משורדות הנובה, שמבינה טוב מאוד שיש רק סיבה אחת שבגללה תשמע אישה צעירה צורחת באותה עוצמה במשך 15 ו-20 דקות עד שהיא נורית למוות. וברגעים שבהם מפתה להיכנס לפרטים, המרואיינים לרוב נרתעים, מתכנסים בתוך עצמם. זה מובן וסביר. סנדברג, מצדה, מבינה את תפקידה בכוח ולא מהססת לטמון את הידיים בבוץ הכי מחריד. היא שואלת שוב, מנסה לדלות איזושהי פיסת מידע נוספת, ובעיקר מבינה שרק ככה יהיה אפשר לזעזע את מי שצריך מסביב לעולם. אם זה עוד בכלל אפשרי.
וכפי שמבטיח הסרט, אחרי הזעקות באה השתיקה. אחד השלבים הכי אינטנסיביים של הדוקו מגיע כשמתנדבי זק”א מציגים בפני סנדברג את התמונות האיומות מהשטח, ומתארים מה ראו שם. אלה רגעים קצרים ומהירים שאפשר להשתגע מולם – “שנייה, מה? תנו לנשום. ועוד אחת? ועוד אחד? מה זאת אומרת ‘הגופה עם המסמרים’?”. וזאת בדיוק המטרה. חוויית צפייה איומה אך הכרחית, כזו שאי אפשר לשתוק אחריה.
אבל אין ספק שאת עיקר הישגיו העיתונאיים חייב “זעקות ואז שתיקה” לסוסנה. אחרי שכבר חשפה את הפגיעה המינית שעברה בריאיון לניו יורק טיימס, היא מספרת גם כאן – באנגלית, בגובה העיניים, בביטחון שלא מותיר מקום לפקפוק – מה עברה בשבועות שהעבירה בעזה. ולמרות שזה ממש לא מעניין אותה, מתגנבת לראש המחשבה איך המדינה תוכל לפצות אותה על כזו טראומה. להדליק משואה, לקבל פרס? המחוות האלה קטנות על אחת מגיבורות ישראל הגדולות ביותר של המלחמה. גבורה שהתחילה עם המאבק הפיזי במחבלים ביום החטיפה, נמשכה עם המאמצים להימנע בכל מחיר ממגע עם שוביה, והגיעה לשיאה עם ההחלטה לדבר בשם אלה שעוד לא יכולות לדבר. ואולי כבר לא יוכלו לעולם. כל מה שנותר הוא להשתחוות בפני אישה כל כך אמיצה שעברה דברים כל כך קשים, ולקוות שהעדות שלה תצליח להזיז משהו בדעת הקהל. כי עמית סוסנה היא גיבורת על אמיתית, גיבורת על שאנחנו פשוט לא ראויים לה.
