חג הפסח היה השנה ללא ספק אחר, הסדר וההגדה קיבלו משמעות כפולה. ערכי החירות והחופש הועמדו בסימן שאלה. ככה זה כש-133 חטופים ישראלים נמצאים מרחק של מאות מטרים, מקסימום קילומטרים בודדים, מחיילי צה”ל כבר יותר מחצי שנה וקצרה ידה של מדינת ישראל מלהושיע. מה נשתנתה עזה מכל השנים? שבכל השנים מחסום הפחד העזתי היה קיים, ואילו השנה הוא נשבר. השינוי הזה הוא דרמטי ולא מבשר טובות.
ap
אבל עוד לפני כן בואו נבין איך הגענו עד הלום. איך ייתכן שעזה הקטנה העזה לפתוח במלחמה כוללת נגד המעצמה החזקה ביותר במזרח התיכון? לא עוד 5 רקטות על ירושלים שפתחו את “שומר חומות”, לא עוד כמה מאות רקטות כפי שראינו בכל אחד מהסבבים בשנים האחרונות. עזה הכריזה מלחמה כוללת על ישראל בפשיטה של 7 באוקטובר, והריסתה שלה כאילו נכתבה באותו היום באותיות קידוש לבנה על תמונות עשרות ולעיתים מאות חיות אדם שפגעו, השפילו, הכאיבו לשבויים ושבויות ישראלים, הכו אותם בסנדלים, עשו איתם סלפי.
התשובה התנוססה בשנים האחרונות, ברורה וצלולה, אבל אנחנו לא קראנו אותה. עזה החמאסית נשטפה בעשור האחרון בטירוף משיחי אמיתי. ראשי חמאס האמינו לעצמם ולנבואות שצפו את השמדת ישראל בקרוב. כל נאום של סינוואר, כל הצהרה של בכירי חמאס בעזה, כל דרשה של דרשני הארגון ברצועה – לוו בידיעה מפורשת שישראל תיעלם בקרוב. לא משאלה כי אם ידיעה ברורה שכך יהיה. זה גם מה שמסביר את הכנס שחמאס ערך לפני כשנתיים ושם כבר התכוננו ליום שאחרי השמדת ישראל ולניהול פלסטין, שתתרוקן מתושביה היהודים.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
ביהדות נאסר “לעלות בחומה”. כלומר, על פי הפרשנות המקובלת, אסור לו, לעם ישראל, לטול את גורלו בידיו, כי אם הגאולה תבוא משמיים. חמאס, לעומת זאת, עלה בחומה או למעשה שבר אותה, פוצץ אותה ונכנס דרכה לאורגיית הרצח הכי גדולה שאפשר להעלות על הדעת. לפיכך, אם כן צריך לקחת משהו מהחצי שנה האחרונה זה הצורך פשוט להקשיב לנאמר בצד השני. לא להמעיט בערך המילים, לא לאטום את האוזניים. להקשיב.
מה נשתנה מאז 7.10 – פרויקט מיוחד:
ומה לא השתנה? נכונותו של האזרח העזתי הפשוט להילחם עבור חירותו – לא השתנתה. הוא פחד מחמאס אז, הוא מפחד היום. הוא מקלל אותם בשקט או מקסימום בטלפון כשהוא משוחח איתי או עם עמיתיי. הוא מתעב אותם וחרד מהם בעת ובעונה אחת, לא הרבה מעבר לזה. שני עשורים כמעט של שלטון חמאס והעזתים בעלי חוש הריח המפותח עדיין לא מריחים את סופה של חמאס בעזה. נהפוך הוא. הם רואים איך גם אחרי חצי שנה של לחימה, חמאס עדיין שולט בכל מקום, גם בצפון. ופה, ממש פה, ממשלת ישראל צריכה לשאול עצמה איך הגענו למצב שאין לנו יכולת לנצל את הישגי הצבא המופלאים בשדה הקרב. מלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים, אבל לממשלת ישראל, כך נראה, אין מדיניות.
פשוט צריך לומר ביושר, יש גרוע ויש גרוע יותר. חמאס הוא הגרוע יותר. הוא הכי גרוע, וכל מה שיהפוך אותו ללא רלוונטי – צריך להיעשות. ומה יהפוך אותו ללא רלוונטי? הסכם לשיקום עזה, מסירתה לידיו של בעל בית חדש. הכול מול עיניים אמריקניות, הכול בפיקוחן של השותפות האסטרטגיות הגדולות של ישראל במזרח התיכון: סעודיה, איחוד האמירויות, מצרים וירדן. זו צריכה להיות פת”ח, רשות פלסטינית, כוחות מצרים, נאט”ו, מישהו… ישראל אינה יכולה להילחם לנצח. גם אם ייכנסו בקרוב לרפיח, וזה ככל הנראה יקרה, ספק גדול אם זה מה שישנה את התמונה מן הקצה אל הקצה. אבל הס מלהזכיר רשות פלסטינית, שלטון עצמי עזתי או כל דבר אחר מן הסוג הזה.
![כוחות צה"ל תקפו ברפיח](https://isrobit.info/wp-content/uploads/2023/12/photo1701408961_autoorient_i.jpg "כוחות צה"ל תקפו ברפיח")
חצי שנה וממשלת ישראל לא מציעה כלום בעזה. שום פתרון יצירתי, שום מחשבה מחוץ לקופסה. אז ייכנסו לרפיח (היה צריך לעשות את זה לפני 4 חודשים או יותר, כשהחבל המדיני היה ארוך יותר), 4 גדודי חמאס שנותרו יפורקו, אלפי אנשי חמאס יימלטו צפונה (רבים מהם כבר נמלטו מרפיח לח’אן יונס ולדיר אלבלאח לקראת הכניסה הצפויה), הממסד החמאסי ימשיך לשלוט באין אלטרנטיבה משילותית, ואז מה?
מלחמה היא הזדמנות לשנות מציאות. ככל שהיא גדולה יותר, השינוי שעשוי להיעשות הוא דרמטי יותר. אבל בשביל זה צריך מנהיגות אמיצה, נכונות לקחת סיכונים, חזון אמיתי ורצון לחתור לשינוי המצב. כל אלו הם מצרך נדיר מאוד בהנהגה הישראלית בפסח של שנת תשפ”ד.
