הכאוס היה כל כך גדול בשעות הבוקר המוקדמות של 7 באוקטובר והמראה שנגלה לעיני מפעלי הכטב”מים ב-7 באוקטובר היה בלתי נתפס. העשן התיימר מיישובי עוטף עזה על הכביש המחבר בין הישובים 232 – כלי רכב שרופים, גופות פזורות סביב והמון חמוש נע מבלי שיהיה מי שיעצור אותו. תיעוד בלעדי חושף את הרגעים הראשונים מהשבת השחורה.
בשעה 7:45 בבוקר בטייסת 200 – טייסת כלי הטיס הלא מאוישים של חיל האוויר נשלחו כל הכלים השמישים לשמי העוטף. המפעילים זינקו מהבית, הגיעו לטייסת, הכינו את הכלים – תדלקו, חימשו והעלו אותם לאוויר. סא”ל י’ מפקד הטייסת סיפר על הרגעים המתוחים: “המראנו מטוסים עם תקלות – תקלות שאסור שיהיו באוויר. אולם, ב-7:30 בבוקר עם מעט המידע, לא הבנו מה מתחולל שם, המטוסים האלה המריאו”.
“דיברנו בטלפון עם גורם של כוחות הביטחון שאמר לנו שבאזור קיבוץ מפלסים יש אויב”, שחזר סא”ל ר’, מפעיל כטב”מים. “הוא לא ידע להגיד לנו איפה וכמה – הוא ידע להגיד לנו שיש להם כוחות קדמיים שם אך אנחנו הבנו שאלו לא כוחות קדמיים”.
למעשה, הדבר המורכב ביותר שהיה על הכוחות להבין הוא מי מבין הדמויות שנמצאות על הקרקע הוא אויב, ביחוד שמפעילי הכטב”מים ידעו שכוח שב”כ כבר נמצא בשטח ואסור לפגוע בו. “בסוף, בעבודת פינצטה בררנו מי אויב ומי כוחותינו”, הוסיפה מפעילת כמ”ם רס”ן ע’.
התמונה הלכה והתבהרה עם הזמן – מחבלים היו על טנדרים חמושים ברובים ו-RPG בכל פינה, ולא רק בקיבוץ מפלסים אלא בכל הגזרה. “בקשר צעקו לנו ‘אל תירו’ אבל אני הרמתי את הטון ופשוט אמרתי תירה עכשיו”, אמר סא”ל ר’. בשעות הראשונות לקח זמן להבין את תמונת המצב וזאת הייתה הבעיה המרכזית שהשפיעה על ניהול בלימת האויב בכל הגזרות.
מפעילי הכטבמ”ים נדרשו לבצע שינוי תודעתי ולתקוף בשטחנו בניגוד לכל הכללים. “יש לי הרבה תובנות בנוגע ל-7 באוקטובר – איך בנאדם פועל באופן עצמאי כשהוא בבלגן גדול ואין פקודות ישירות ופשוט צריך לפעול לבד כפי שאתה מבין את המציאות”, הסביר סא”ל י’.
לקחים רבים וגדולים הופקו על אופן ההפעלה, החזקת הכוננות בעתיד והעצמאות בקבלת ההחלטות. “אנחנו לא מרגישים הצלחה, אנחנו מרגישים כישלון, אנחנו מרגישים חובה לחבר את האמון הזה בנו. יש שעות אבודות שאנחנו לא נדע להחזיר אותם. אני מקווה שהצלחנו למזער אולי את הנזק בהמשך היום הזה”, אמר סא”ל ר’ לבסוף.
