“המחשבה שעשו לנו שואה לא יצאה לי מהראש”

טבח ה-7 באוקטובר העלה לשיח גם את גודל הזוועות של השואה, ואתו הזעזוע מחזרתה של הפגיעה באוכלוסייה היהודית, הפעם במדינה שלה. תחושות העצב והכאב, והרצון להנציח ולא לשכוח העלתה אצל אדי ישראל – בעליו של בית הספר לצילום “חשיפה” באשקלון, את הרצון לחבר בין אז לעכשיו, והוא בחר לעשות את זה באמצעות תיאור של מה שעברו הדיירים שורדי השואה של דיור מוגן “נווה עמית” ברחובות, ומה שעובר על החטופים שנמצאים בשבי יותר מ-200 ימים. קבוצת צלמים שנבחרו בקפידה הגיעה לבית הדיור המוגן, נפגשה עם 23 מדייריו, וכל אחד מהם צולם כשהוא מחזיק בידיו תמונות חטופים, שהפכו מוכרים כל כך בבית הישראלי.

>> לכל הכתבות בערוץ living 

בחיבור בין אז ועכשיו ובאמצעות שורדי השואה, ביקש ישראל לזעוק את זעקת החטופים ואת החזרתם הביתה ומהר, בפרויקט שנושא את השם “משואה לשואה”. “הם עוברים את זה בימים אלה, הם בגטו מתחת לאדמה”, הוא אומר. “הכרנו בין הניצולים ל-20 צלמים, והם לקחו את התמונות והחלו לחבק אותן קרוב ללב, חלק בכו ואמרו ‘זה כמו הנכדה שלי’, או מישהי נזכרה ביד של אמא שלה, שהחזיקה אותה אז. עד שהתחלתי לבכות בעצמי”. האור הטבעי באולם הכנסים היה רך, מישהו התיישב מול הפסנתר וניגן, והכניס את הנוכחים לאווירה. “הצלמים ישבו והקשיבו, דיברו ובכו אתם, ולאט לאט, אחרי שלמדו את האופי והרגישות של כל אחד, והשורדים למדו לסמוך על הצלמים, הרימו את המצלמה”.

כך, במשך שעתיים וחצי נוצר פרויקט ייחודי של צילום בשפה בינלאומית, ללא מילים אך רב משמעות, שמפגיש בין קשישים לצעירים, והמשיך אחר כך לצילומי מזכרת למשפחות הניצולים, הכול בהתנדבות. “כל אחד מהצלמים הרגיש שהוא נמצא בחזית העשייה, נותן ותורם למען הכלל”.

“כבר ראיתי הכול מהכול כצלם עיתונות”

ישראל צלם כבר 37 שנים, מתוכם שנים רבות בתקשורת ויוזם “דרום שחור”, פרויקט צילומי שבו מאות צלמים יצאו לתעד את השריפות בעוטף עזה בעקבות עפיפוני תבערה. מזה שנים הוא מתעד ניצולי שואה, והפעם החליט לנתב את היוזמה בכיוון אחר: “אחרי שיצאתי לשטח העוטף, כבר מהיום הראשון הייתי בין היריות וגם ראיתי הכול מהכול כצלם עיתונות עוד מימי גוש קטיף, הבנתי ששום דבר לא מתקרב למה שקרה בשואה של 2023. המחשבה על כך שעשו לנו שואה לא יצאה לי מהראש, וזה חיבר אותי לדיור המוגן ברחובות, שם אני מצלם את שורדי השואה כבר 4-3 שנים”.

אחד הצלמים בפרויקט הוא משה פילברג מקיבוץ יד מרדכי, שעוסק בצילומי תדמית וביקש להצטרף לקבוצת הצלמים של אדי ישראל בשל קרבתו לנושא השואה. הקיבוץ, שעלה להתיישבות ב-1943, קרוי על שמו של מרדכי אנילביץ’, ממנהיגי מרד גטו ורשה שנפל במהלכו, וחברי הקיבוץ החליטו לקרוא לקיבוץ על שמו. “רציתי להביא את נקודת המבט השונה שלי לפרויקט הזה, חיפשתי זוויות נמוכות או צדדיות וחיכיתי שמשהו יקרה עם העיניים של דיירי הבית כשהם מחזיקים בתמונות”, הוא אומר. במסגרת המגבלות בחר את הפינה המתאימה ביותר לפי חדירת האור מהחלון, ומיקם את עצמו בזווית מדויקת מול מושאי הצילום. “רוב הקשישים הניצולים, גילאי 85 פלוס, היו בזמן השואה צעירים מאוד, שיתפו פעולה והתרגשו. בזמן הצילומים הרגשתי אגרוף בבטן בגלל הקשר השואה. מה שעברנו לפני חצי שנה קיבל פתאום חיבור מוחשי”.

“זו מכה חזקה לעם ישראל אבל אני אופטימי”

פילברג 61, פונה עם תחילת האירועים הקשים לדירה בפלורנטין, תל אביב, בה התגורר במשך חצי שנה, וחזר לקיבוץ לפני כחודש וחצי, כמו מרבית חברי יד מרדכי. “יש עדיין רעשי פיצוצים, ואין מה לדבר על לצאת ולצלם את השטחים החקלאיים כמו שהייתי נוהג לעשות. גם לתחושת הביטחון ייקח עוד זמן לחזור”, הוא מספר על החיים בצל הלחימה השוככת. הוא עצמו, כתושב העוטף, היה לנושא שיחה במפגש, ומכיר תודה על הזכות להיות חלק מהפרויקט. שני צילומי נופים שלו בנגב המערבי עושים את דרכם בימים אלה לתערוכה בניו יורק בשיתוף עם הסוכנות היהודית. זהו פרויקט המציג יצירות וצילומים של נופי ארץ ישראל בדגש על נופי עוטף עזה והצפון ויוצג בניו יורק והסביבה באירועי יום העצמאות. “אנחנו עדיין מעכלים את מה שקרה. ברור שצריכה להיות הנצחה, ואני רואה חוט מקשר בין האירוע שלנו לשואה, גם אם לנו יש מדינה וצבא. זו מכה חזקה לעם ישראל אבל אני אופטימי. אחרת לא הייתי בארץ ובטח לא חוזר לקיבוץ”.

מבחינתו של ישראל, כמות החיבוקים והמילים המוקירות שקיבל צוות הצלמים בהנחייתו אינה נמדדת בשום ערך כספי. “אם הצלחתי להעביר בפרויקט הזה מסר, לגעת ברגש ולגרום לצופה להצטמרר, השגתי את המטרה. מה שחשוב לי הוא שנזכור את יום השואה. לא נשכח ולא נסלח. אסור לנושא לרדת מסדר היום עד שכל החטופים יהיו פה”.

מצאתם טעות לשון?

This post was originally published on this site