בלה חיים שרדה את תופת השואה, עלתה לארץ ישראל והייתה ממקימי קיבוץ גבולות בדרום. ב-7 באוקטובר הנכד שלה, יותם חיים ז”ל, נחטף מביתו שבכפר עזה. אחרי שבועות ארוכים בשבי הצליח להימלט יחד עם אלון שמריז וסאמר טלאלקה ז”ל, אלא שהשלושה נורו ונהרגו בשוגג על ידי כוחות צה”ל.
הבוקר, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, אומרת בלה: “יש לי שברון לב. אמרנו ‘לא שנית’, אבל שנית זה כבר קרה. ה-7 באוקטובר בשבילי זו שואה שנייה. לא האמנתי, צרחתי. חמישה חודשים שיותם איננו ועוד המון חברים שלי מכל האזור. אני חיה פה יותר מ-60 שנה. לזכרם נצעק ‘לא עוד’. תתעוררו, המנהיגים שלנו. תחפשו דרך לצאת מהשברון הזה. אני בטוחה שנמצא את הדרך. אני בטוחה שנרים את הראש. צריכים להסתכל מסביב ולזכור שרק ככה נקום בחזרה. אין לנו ארץ אחרת, זו לא סתם קלישאה. אנחנו פה ולא נזוז מפה”.
הכוח והעוצמה שלך עברו גם ליותם. בסרטון החטיפה הוא הולך בראש מורם, זקוף מאוד.
“המשלתי את יותם לשמשון הגיבור. הוא הלך עם ראש זקוף, עם העיניים למעלה, לא הוריד את הראש. שני מחבלים החזיקו אותו מכל צד. אמרתי: הנה שמשון הגיבור, הוא תכף יצליח להפיל את העמודים ויברח. זה לא קרה. הוא נעלם. אנחנו משפחה מאוד שמחה בדרך כלל, על אף האסונות שעברנו. המוזיקה, הטיולים, הצחוקים והריקודים, ליוו את החיים שלנו כל הזמן. בכל מצב אנחנו מרימים את הראש, מסתכלים מסביב, רואים מה אפשר לשפר. בתקופה שלא ידענו מה קורה עם יותם, זה מה שעשינו. אח שלו, תובל, שהוא מוזיקאי בעצמו, הזמין אליו את החברים שלו ובכל ערב הם ניגנו ושרו לכבוד יותם. מצד אחד הכאב הגדול, מצד שני המוזיקה שחודרת ורוצה להוציא ממך את הקושי הזה. חשבתי: משהו מזה הוא שמע, משהו מזה הוא ידע. מסרנו לו מסר: יותם, תהיה חזק”.
את עוד מדברת איתו בלב?
“אני כל הזמן מדברת איתו. אני מחבקת תמונות שלו, לפעמים אפילו שמה לידי במיטה. זה שיש לי כוח עכשיו, זה בזכות יותם. הוא עזר לי לפתוח פה. לא ידעתי לדבר בפומבי ככה. אני מרגישה שהוא איתי, אומר לי: ‘תיקחי את זה קדימה, תראי מי את’. הלוואי שאקום מהכיסא הזה ונשמע שהחטופים חוזרים הביתה”.
בלה נולדה בעיירה סטוצ’ק שבפולין. כשהגרמנים כבשו את פולין, הייתה בת שנה: “היו לי שתי אחיות גדולות ממני, אחת בת שמונה והשנייה בת שש. הייתי תלויה באמא שלי שיצאה לבד למסע קשה בשלג, עם שתי ילדות שידעו והבינו ואיתי שלא הבנתי כלום. האחיות שלי צרחו בכל פעם ששמעו ירייה. אמא שלי הייתה צריכה לדאוג להן, כשאני כל הזמן על הידיים שלה. המטרה הייתה להגיע לגבול הרוסי, לביאליסטוק, כי ידענו שאבא שלי הגיע לשם כשברח. מדי פעם מישהו הכניס אותנו לאיזשהו מקום לישון, או הביא קצת חלב בשבילי. ככה התקדמנו לגבול בין פולין לרוסיה, שכבר היה סגור. שכבנו בשדה כמה שבועות. בכל פעם שאמא ניסתה להתקרב לגבול כדי לנסות לעבור אותו, גרמנים היו יורים באוויר. כשהאחיות שלי היו שומעות ירייה, הן היו בורחות בחזרה. אמא הייתה חסרת אונים. לא ידעה מה לעשות. היא חשבה לרגע שאולי תשאיר אותי באיזשהו מקום ותנסה לעבור עם שתי הבנות, אבל הנה אני כאן, מדברת ובועטת”.
כשהגיעה ארצה, הצטרפה בלה לארגון השומר הצעיר: “הייתי נחושה בדעתי להשיג כל דבר שאני יכולה בעצמי. החיים לימדו אותי ש’אם אין אני לי, מי לי’, זה לא סתם פסוק דבילי. כשהגעתי לארץ התחלתי ללמוד, בגיל 12. אחר כך הצטרפתי לשומר הצעיר, לגדוד. זה לא היה קל, להתאקלם בארץ עם היידיש. הייתי נראית קצת אחרת. רציתי להחביא, לא להגיד מאיפה באתי. כשהצטרפתי לשומר הצעיר והפכנו לגרעין, קיבלנו את ההודעה שאנחנו צריכים להקים את קיבוץ גבולות. הרגשתי – וואו, אני נמצאת במקום שאני צריכה להגן עליו והוא יגן עליי. הרגשתי שאני מתחילה להיות חלק מהמקום הזה, מארץ ישראל”.
