הסוהר שהסתבך והורשע – וישב עם פושע שעליו שמר

בית הכלא לא היה מקום זר לאורן שפיגל. במשך שנים שימש כסוהר, פיקח ושמר על אסירים וראה כיצד החיים מתנהלים מאחורי הסורגים. נסיבות החיים ומצוקה אישית-כלכלית גרמו לו למעידה שככל הנראה לא האמין שתקרה, כזו ששינתה את חייו וחיי משפחתו מן הקצה אל הקצה. אמש (ה’), הובא ב”הנורמטיבים” שיצרה עדי מאירי, סיפורו של מי שברגע של חולשה העביר סמים לכלא, נתפס ונאלץ להתרגל לסטטוס חדש: אסיר מורשע ולחלוק תא עם האנשים עליהם שמר במשך שנים.

שפיגל גדל במשפחה נורמטיבית במושב בורגתה שבשרון, וחבריו סיפרו כי מאז ומתמיד היה אהוב על כולם. הוא התנדב במגן דוד אדום, לשם הגיע כחלק מהמחויבות האישית בתיכון, אך במהרה המקום הפך לאהבה בשבילו שנמשכה גם במהלך שירותו הצבאי כלוחם. “שאלתי איך הוא מסוגל להתנדב שם, ואורן אמר שזה בדם שלו, שכשהוא רואה אדם שצריך עזרה הוא לא יכול לעזוב”, סיפר ישראל כהן חבר ילדותו של שפיגל. בשירותו הצבאי שירת כלוחם בגדוד דוכיפת בזמן האינתיפאדה השנייה. “היה תוהו ובוהו ברמאללה, מאוד מסוכן”, נזכר שפיגל

היית חלק מזה.
“הפחד נעלם ואתה עובד כמו מכונה. זה שיורים עליך נהיה דבר שגרתי כמו נהיגה באוטו, אתה לא מפחד ועירני בכל מצב וסיטואציה – ואז הגיע גם הסיפור של הלינץ’ ברמאללה, זוועת עולם. קיבלנו אותם מרוטשים לגמרי. ראיתי הרבה פצועים, אבל מה שראיתי שם היה מעבר לסתם פצוע. אני רואה את זה עד היום, כאילו שצילמתי את התמונות והן בראש. רואה אותם וחושב עליהם, זה כואב”.

מה מלווה אותך מאז?
“אני מנסה להדחיק את הצבא. היו הרבה לילות שהייתי שומע ירי ומתעורר בבהלה. עד היום אני ישן תמיד עם אור קטן, טלוויזיה או משהו כזה, שאם אפתח את העיניים אראה איפה אני נמצא. משהו בי לא בסדר”.

>> “הנורמטיבים” זמינה לצפייה כעת ב+12

חמש שנים אחרי שהשתחרר, שפיגל החליט להתגייס לשב”ס ולעבוד כסוהר. “יום אחד באמצע הלילה עשיתי סיור באגף האיקסים. הכל היה בסדר, הגעתי לצד השני ושמעתי מעין בום עמום כזה. משהו הרגיש לי לא טוב, אז חזרתי לעשות את העיקוף מחדש, דבר שסוהר וותיק לא יעשה””, נזכר באירוע שהשפיע עליו רבות בתור סוהר צעיר. “ראיתי בן אדם תלוי. לחצתי על מכשיר המצוקה כמו שהסוהרים לימדו אותי, פתחתי את הדלת והורדנו אותו מהתלייה. ביצעתי טיפול כחובש והצלחנו להציל אותו. חודש לאחר מכן קיבלתי ממפקד הכלא תעודת הוקרה. אחר כך יצאתי לקורס סוהרים, וחזרתי לכלא רימונים”.

ביחס לסוהרים אחרים, איזה סוהר היית?
“הייתי אנושי, ראיתי אותם קודם כל כבני אדם. ידעתי על מה האסירים יושבים, אבל זה לא השפיע וגרם לי להגיד שאם הוא עשה מעשה חמור אתייחס אליו רע. גם עם הסוהרים הסתדרתי”.

אהבת להיות סוהר?
“בתקופות מסוימות אהבתי ובתקופות אחרות הבנתי שזה לא בשבילי. אני אוהב לעזור לאנשים בכל אבל ההיררכיה והארגון הזה לוקה בחסר. ארגון נוראי”.

“כל הזמן היה על כף המאזניים: אוכל לילדים או שאני פחדן”

בשנת 2013 שפיגל הגיע לכלא רימונים כסוהר משמרת, וזו הייתה התקופה שמשפחתו נקלעה למצוקה כלכלית. אם המשפחה חלתה ונעדרה מהעסק שהיה ברשותה, ההוצאות הפכו לאדירות ומעל לכל העיבה העובדה שבנו של שפיגל בן השלושה חודשים התמודד עם אספירציה. המזון שאכל הילד נכנס לקנה הנשימה במקום לוושט. “התחלתי לבצע החייאת יחיד, מד”א הגיעו לעזור ונסענו איתו לבית החולים” נזכר, “אחרי הבדיקות הם החליטו שלילד יש ריפלוקס, וכל מערך החיים שלנו התחיל להשתנות. קנינו אוכל מיוחד שהיה מאוד יקר. כל פעם שהילד אכל, צריך להישאר איתו ער כדי לבדוק שהוא יושב, אסור לו לישון. זה היה ככה עד גיל שנתיים. היינו מאוד עייפים כי רוב הזמן היינו ערים מפחד שיקרה משהו”.

משכורת של סוהר לא הספיקה?
“באותה תקופה המשכורת הייתה ארבעת אלפים שקלים, זה לא מספיק לכלום. המשכורת של גרושתי הייתה גם כן זעומה. מהר מאוד נפלנו לחובות ברמה שבתחילת החודש הכנסנו את המשכורות – ואין כסף לקנות אוכל הביתה. נאלצנו למכור בית שהיה לנו בכפר יונה, כל מה שרק יכולנו על מנת לצמצם חובות. גם חתמנו על הלוואה של מאתיים וחמישים אלף שקל, ההחזרים הרגו אותנו”.

אחד האירועים שטלטלו את שפיגל, אולי האירוע הדרמטי ביותר, היה מותו הפתאומי של אביו. “קיבל דום לב ומת, אף אחד לא היה מוכן לזה”, התייחס, “תמיד הייתי ניגש אליו והוא היה מוצא פתרון”. חבר ילדותו של שפיגל, ישראל כהן, העיד כי לאורן הייתה נטייה להיות אדם סגור, לא אחד שמשתף, אבל אין ספק כי לקח את פטירת אביו בצורה קשה ביותר. “הוא לא רצה להעמיס על אמא שלו כי גם לה היה קשה עם פטירת האב. בגלל זה כעסתי עליו, אמרתי לו: ‘זה בסדר שלא רצית להעמיס עליהם, אבל למה לא שיתפת אותי?'”, נזכר בשיחה ביניהם.

צוק העיתים שבו הייתה המשפחה הוביל לחובות אדירים של מעל למיליון שקלים השפיע על מערכת היחסים של בני הזוג שרבו ללא הפסקה – ובסופו של דבר לשיתוף של שפיגל בפני אסיר במצבו האישי. “הוא היה אסיר חולייה, דיברתי עם אסירים והוא דיי נכנס לי ללב. היינו מדברים על הכל, הוא היה מספר לי על הבית ואני לו”, הסביר את ההחלטה לשתף במצבו.

“הוא אמר לי: ‘אתה נראה לי מצוברח’. אמרתי לו שכן, שכלכלית אני על הפנים ולא יודע מה אעשה כי שום דבר לא מניב פרי. הוא אמר: ‘אתן לך הצעה, אביא לך טלפון של מישהו מהמשפחה שלי. הוא יביא לך סמים וחמשת אלפים שקלים, תכניס לי לכלא. זה יוריד לך קצת לחץ, ייתן לך אוויר לנשום. הרי אתה סוהר, אותך לא בודקים'”.

מה עבר לך בראש? אתה סוהר והוא אסיר.
“פחד מוות. לא החזרתי לו תשובה במקום, התבשלתי עם זה כמה ימים. כל הזמן זה היה על המאזניים: אוכל לילדים או שאתה פחדן”.

לבד עם עצמך?
“כן, לא שיתפתי את אשתי, אף אחד. ראיתי רק את האוכל של הילדים שלי, להשיג כסף ולתת להם אוכל. לא לקנות בית או בגדים, ללכת לקנות אוכל לילדים. הסתכלתי על המקרר והבנתי שהוא כמעט ריק. אמרתי: ‘זהו, היום זה היום, אסגור את הפינה הזו'”.

מעסיקו לשעבר של שפיגל, ציון דדוש, העיד כי קשה לשפוט את החלטתו בזמן שלא נמצאים בנעליו. “קשה מאוד לחשוב מה היית עושה כשאתה לא נמצא בסיטואציה, אבל זו סיטואציה מאוד קשה. הוא היה בתקופה מאוד קשה”, אמר. גם כהן הוסיף כי המצב הכלכלי הקשה הוביל לפעולה שביצע שפיגל. “המצב הכספי הביא אותו למקום הכי נמוך שיכול להיות. השיקול הגדול היה טובת הילדים”.

חשבת על המצב שאתה סוהר שאמור לשמור ולא להכניס סמים?
“חשבתי על הכל, כולל המעצר. מה שאירוני פה זה ששבוע לפני ישבו איתי חיילים חדשים, ואחד ההסברים היה שלא יעזו לשתף פעולה עם האסירים, שחבל על המקצוע שלהם. בראש ידעתי שאעשה את זה”.

איך הרגשת עם עצמך באותו רגע?
“רע מאוד, זה אכל אותי מבפנים שאני עושה דבר כזה. לא הייתי שלם עם זה לשנייה. אני נגד סמים ואלכוהול, לא שותה ולא מעשן סמים. לקחת את זה ולהכניס לבית הסוהר עשה לי רע. אמרתי לעצמי: ‘תעשה את זה פעם-פעמיים והסיכוי שיתפסו אותך קטן’. הסוהרים מכירים אותי, אני עובר שם בכל יום. אם עד עכשיו לא בדקו, לא יבדקו”. 

“לקחו אותי ל’תצוגת ראווה’. שכל הסוהרים יראו אותי”

ברגע שהתקבלה ההחלטה, למרות חוסר השקט שבא בעקבותיה, הבין שפיגל מה עליו לעשות ופנה לאסיר שאמור לארגן את עסקת הסמים. “הבאתי לו את מספר הטלפון שלי שיגיד למי שעובד איתו שיקבע איתי”, אמר. “נסעתי למקום המפגש באזור קלנסווה. הוא יצא מהאוטו, שם את השקית ואמר שזה שלי. באותו הרגע ברחתי מהאזור מהפחד”.

מה היה בשקית?
“הסמים והכסף. הסתכלתי בשוק, ראיתי את גודל הסמים שצריך עכשיו לחשוב איך אני אחביא את זה מחר. זה בגודל של לבנה קטנה, חשיש בכמה פלטות. הכסף היה בחבילת שטרות, 5,000 שקל בדיוק. תחושות מעורבות: יש כסף ואוכל לקנות לילדים, אבל באסה שאני עושה דבר שאני לא שלם איתו”.

אין רגע שאתה מתחרט?
“יש רגע, אבל אין דבר כזה חזרה כאן, נגעת נסעת. אתה לא יכול להגיד שאתה לא רוצה עכשיו. הבן אדם שאני מעביר לו את הסמים יושב על רצח של כבוד. חניתי, ירדתי מהאוטו, החבאתי את הסמים בגרביים והלכתי רגיל. הגעתי לעבודה, נכנסתי בשער, שמתי את התיק על המגנומטר וקיוויתי שאוכל לעבור בשקט. באמת עברתי בלי שצפצף, אמרו לי בוקר טוב והלכתי לאגף. קראתי לאסיר שבא לקחת את זה”.

בפעם השנייה של העברת הסמים הדברים לא הלכו חלק. שפיגל לא היה מודע לניידת סמויה שעקבה אחר כל צעד שלו וברגע שהגיע לכניסת כלא רימונים נעצר. “באותה שנייה קפצו עליי שלושה הרי אדם, תפסו את הידיים. גם אם אתה רוצה לברוח אין לאן, אתה קופא ושותק”, תיאר את רגע המעצר הדרמטי.

ובראש?
“כלום, שקט. אתה לא חושב על כלום, כאילו מומיה. אתה לא יודע מה לעשות, פשוט שותק. לקחו אותי ל’תצוגת ראווה’. הם הולכים להמון סוהרים ואני באמצע, דואגים שכל מי שבאזור יראה שעצרו אותי. כל השביל עד לכניסה לחדרי מגורים, זורקים מילים כמו ‘מגיע לו’, דברים כאלה. אלו אנשים שחייתי איתם”.

לאן לוקחים אותך?
“מכריזים מצב חירום, מכניסים אותי לאגף ומתחילים להפוך את כל התאים כדי למצוא עוד סמים. אמרתי להם שאין שם סמים, לא שם ולא בחדר שלי. לקחו אותי איתם ללה”ב 433 לקחת טביעות אצבע ולהמשיך בחקירה. עד שהודעתי למשפחה שלי היה כבר שבע בערב, הם יודעים שאני בעבודה ולא שאני עצור ובחקירה”.

“כשקיבלתי פוש שנעצר סוהר על עבירות כאלו לרגע לא חשבתי שמדובר בו. לרגע לא העליתי דבר כזה על דעתי”, סיפרה עו”ד חן מאירי שייצגה את שפיגל בוועדת השחרורים. “מדובר במי שהיה סוהר נאמן, ואני יודעת את זה מעשרות שנים של היכרות איתו. ידעתי את זה מסוהרים שעבדו איתו”.

שפיגל נזכר איך הלחץ, העייפות והמחשבות הקשו עליו מאוד בחקירה, עד שהודה שעשה זאת בשביל אוכל לילדים. אחרי החקירה הראשונה הוא הועבר למעצר באבו-כביר. “עשו שטח סטרילי, מבחינתם ראש הממשלה הגיע”, סיפר, “ירדתי מהאוטו וכל סוהר הגיע לאגף שבו הייתי, הסתכל, הניד ראש והלך, כאילו שאני קוף. הגיע סגן מפקד בית הסוהר, שהיה בעבר סגן מפקד הכלא ברימונים שם עבדתי, ואמר: ‘לא האמנתי עליך, האחרון שהייתי מאמין’. לא עיכלתי שאני עצור. כשנכנסתי הרגשתי כמו כל סוהר, אבל יש רגעים שאתה מבין שאתה עציר”.

וכשאתה מבין את זה, מה אתה מרגיש?
“שהלב חם ושורף, מציק כמו צרבת שעומדת על הנשמה. אין מה לעשות, אתה מבין שאכלת אותה ועכשיו זה מלחמה. האנרגיות שלי לא היו שם. הייתי כמו מת עם עיניים פקוחות, הייתי אבל לא באמת הייתי שם. המחשבות היו על הבית, איך אשתי תסביר את זה לילדים, מה הם חושבים. ידעתי שזו הולכת להיות תקופה קשה”.

איך מספרים להם דבר כזה?
“גרושתי ואמא שלי הסבירו להם את המצב. להפתעתי הם קיבלו את זה כילדים גדולים. הם הסבירו שאבא עשה טעות ושכרגע הוא עצור”.

מתי ראית אותם?
“14 יום אחר כך. השתחררתי והם חיכו לי עם שלטים ובלונים. היה בכי, חיבוקים, לא עזבו אותי לדקה. הם שאלו שאלות אבל איך תסביר להם על סמים ומה עשיתי, אי אפשר. הם לא עברו את זה בקלות, הילדים נאטמו והרגשתי שאני מדבר עם עב”מים. אין שמחת חיים, הם לא צוחקים. הרגשתי שהרסתי את המשפחה ושהרסתי הכל. רציתי לעשות טוב וזה לא הלך”.

איך הייתה אמא שלך עם כל מה שקרה?
“אמא שלי זה מלאך. היא נתנה את הנשמה שלה ועשתה הכל. היא ואחיות שלי עשו בשבילי הכל. לא היה לי חסר בתקופת המאסר שום דבר, הן קנו ועשו בשבילי הכל. אמא לקחה הלוואות מחברים כדי לממן לי את כל עורכי הדין, סכומים מטורפים שאין לה מאיפה. היא לא כעסה לרגע. במקביל התנהל משפט ועשו ממני העבריין מספר אחת, אחד מסוחרי הסמים הגדולים בארץ”.

בכל הזמן עד להכרעת הדין, שפיגל רק ייחל לרגע שבו יוכל לשלם את חובו לחברה ולהמשיך הלאה. קשה היה לו להתנתק מהתחושה שמתייחסים אליו כעבריין רציני, “אחד מסוחרי הסמים הגדולים”, כהגדרתו. “הוא רצה שיגיעו לפסק הדין, שיתנו לו לרצות את מה שצריך. בפרקליטות לא עשו לו חיים קלים, רצו לעשות ממנו דוגמה”, הסביר חבר ילדותו כהן. ואז הגיע יום ההרשעה, ולמרות שהתכונן למאסר בפועל, לא ציפה למשך הזמן שנגזר עליו. “הבנתי מעורך הדין שזה יהיה גג שנה. הדיון התחיל והשופט אמר: ‘להחלטתי אתה תקבל 23 חודשים בפועל’. הרגשתי שהאדמה בולעת אותי”, נזכר שפיגל. חבריו של שפיגל בטוחים כי קיבל עונש חמור משהגיע לו בשל הנסיבות ולדעתם לא זכה להזדמנות שנייה.

“ראיתי אותו וקיבלתי חושך בעיניים: אסיר שלי לשעבר”

החשש החל לבעבע בשפיגל לקראת המפגש עם הכלא, הפעם כאסיר בכלא גלבוע. “הוא חשש שיפגוש אסירים ששמר עליהם והיו לו תקריות כאלו ואחרות איתם. הוא לא ידע איך יתייחסו אליו שם וגם לא ידע לאן הולך בדיוק”, תיאר זאת דדוש. גם עו”ד מאירי הוסיפה: “למרות שהיה סוהר במשך שנים רבות, הוא לעולם לא היה יכול לדעת איך זה להיות בצד השני. התנאים והסביבה שונים בהכרח ולדעתי דווקא בגלל שהיה סוהר, הוא לא קיבל הנחות מהסגל”.

אורן, ספר על היום הראשון בכלא גלבוע.
“נערכתי נפשית לזה שאלך לאגף של אנשים כמוני, לובשי מדים לשעבר, אגף שנקרא ‘טעוני הגנה’. זה נועד בדיוק כדי שלא יפגשו אנשים ששמרו עליהם בעבר. הגעתי לשם, אגף של ארבעה תאים, חצר באורך של חמישים מטר מרובע שמרושתת בגדר. פתחתי את הדלת וקלטתי שבמיטה הקיצונית השמאלית ישן בן אדם גדול ממדים. לא הבנתי מי זה, ושמתי את הדברים בצד. הוא הסתובב אליי ואמר: ‘שלום שפיגל’. ראיתי אותו וקיבלתי חושך בעיניים, אסיר שלי לשעבר”.

איך זה יכול להיות?
“ועוד העבירה שלו הייתה תקיפת שוטרים וסוהרים. אני מסתכל עליו ושואל מה שלומו, אבל הראש שלי בסחרחורת כי אני חושב: ‘אני יושב עם מי שהיה אסיר שלי’. זה הכי אסור שבעולם לעשות בשב”ס. שתי שניות אחרי זה, אני מסתכל הצידה ורואה עוד אסיר ששוכב על המיטה מולי. אני קולט שגם הוא היה אסיר שלי”.

על מה הוא ישב?
“על רצח, הוא זיהה אותי ישר. הסתכלתי על שניהם וחשבתי שמשהו לא עובד לי, משהו לא מסתדר. הגיע קצין מודיעין, ואמרתי: ‘אתה יודע שאתה שם אותי בתא עם אסירים שלי לשעבר? אני טעון הגנה’. בשיא היהירות, הוא איים: ‘תקשיב לי טוב עכשיו, אם תוציא עוד מילה בנושא אני שם אותך בבית סוהר אחר, בתא לבד וסגור’. התיישבתי על המיטה, הסתכלתי עליהם ואז בא האסיר הגדול הראשון שפגשתי ואמר: ‘היית סוהר טוב, אין לי איתך שום דבר ולא נגדך. אני הגב שלך פה ואעזור לך. אני רואה שאתה במצב נפשי גרוע לגמרי, אין לך מה לדאוג. אף אחד לא יפגע בך, אנחנו נרים אותך ויהיה בסדר'”.

האמנת לו?
“לא. בלילות הראשונים ישנתי מאוד דרוך, פחדתי ולא ידעתי למה לצפות. חשבתי שהם יכולים לעשות הכל, הכל אפשרי בבית הסוהר. הם הוכיחו את עצמם, התייחסו אליי בצורה מאוד יפה. הלוואי שסוהרים היו מתייחסים ככה. כשהכל הסתדר ונרגע עשו שינויים בחדרים ועברתי לחדר האחרון, המיטה שקיבלתי בחדר הייתה מיטה מקבילה לגונן שגב, שר התשתיות לשעבר. הכרתי בחור מדהים, חכם בצורה הזויה”.

זה התפתח לרמת החברות.
“לגמרי. היינו משחקים המון שש-בש ביחד, שתינו קפה. הייתי הרבה פעמים במצבי שפל שנמאס לי ואני לא הצלחתי לסחוב ותמיד היה את גונן ואסיר נוסף שישבו איתי, הרגיעו אותי. הם הראו לי תמיד את הצד היפה שבעניין. אני מוריד בפניהם את הכובע, בזכותם לא עשיתי טעויות”.

התמיכה התגלתה כנכס חשוב במיוחד בתקופת השהייה במתקן הכליאה, אבל שפיגל היה נתון במצב נפשי ירוד במיוחד בשל הבידוד והמרחק מהמשפחה כשפרצה מגפת הקורונה ב-2020 ופגעה בביקורים. “היו רגעים שהוא היה פשוט שבר כלי. חלק מהמשפטים היו ‘נמאס לי מהחיים, אני רוצה לגמור את זה. לא מעניין אותי מה יהיה'”, סיפר חברו כהן. “הייתה לו חרטה על מה שעשה, שוחחנו פעמיים בשבוע. אי אפשר היה לבקר, לא נתנו לצאת לחופשות בגלל הקורונה”.

בכנות ויושר סיפר שפיגל כי חשב לשים קץ לחייו. “זה עבר בראש, לא פעם או פעמיים חשבתי להתאבד ולגמור עם זה”, אמר, “כל מה שהחזיק אותי היו אמא, אחיותיי, בת הזוג והילדים. החלטתי שאני נלחם בשיניים בשבילם. 13 חודשים לא ראיתי את הילדים בגלל הקורונה שמנעה את הביקורים בכלא”.

בשל התנהגות טובה מעצרו של שפיגל קוצר והוא שוחרר לאחר 13 חודשים. כעת נזכר ברגע שזכור לו במיוחד מרגע השחרור. “יצאתי החוצה וראיתי שדות, אוויר, מכוניות, דברים שלא ראית. חיבוק של אמא שהוא החיבוק הכי טוב בעולם, וכמובן החיבוק של הילדים כשהגעתי הביתה. זה היה שווה עולם. הילדים לא אמרו כלום, רק ביקשו שלא אעשה את זה שוב”.

אתה מרגיש ששילמת את חובך לחברה ושהיא סלחה לך?
“זו הנקודה הכואבת. ברגע שיש לך תיק פלילי, ולא משנה כמה נתת בחיים, יש לך אות קין. איפה שאתה לא הולך, זה רודף אותך. כל האזרחים צריכים להבין, זה שאדם מעד חד פעמית לא מעיד על כל החיים שלו. צריכים לדעת שהוא שילם את חובו והוא יכול להמשיך הלאה בחיים. צריך לעזור לו עם הנושא הזה, לא הגיוני שבן אדם בא לחפש עבודה ולא מקבלים אותו בגלל תיק פלילי. אז מה? תבדקו את העבר שלו, תבדקו מי הוא. תיק פלילי זה לא הכל בחיים”.

היית עושה את זה שוב?
“בדיעבד לא, האלטרנטיבות שיש לי היום לא היו אז. בזמנו המשפחה הייתה מרוסקת ולא היה לי למי לפנות וגם לא הייתי בראש לפנות לאף אחד. היום אני יכול להגיד שיש לי הרבה למי לפנות. אז פעלתי באימפולסיביות ועשיתי את זה במטרה אחת: להביא אוכל לילדים”.

במה אתה עובד היום?
“שירותים כימיים, בעל הבית מדהים. אני מחייך כל היום וטוב לי מאוד. יש לי בת זוג מדהימה שמכילה אותי, משפחה מדהימה ברמה שהייתי מאחל לכל אחד אמא ואחיות כאלה, ילדים מדהימים. היום יש לי הכל, וכשאני מסתכל במראה אני מבין שאני הרבה יותר חזק ממה שחשבתי”.

מצאתם טעות לשון?

This post was originally published on this site