ביום 7.10.2023 חוו אזרחי ישראל ובפרט תושבי הדרום, את הגרוע מכל, מתקפת טרור רצחנית מהיבשה, מהאוויר ומהים. באותו היום לא רק שנרצחו ונפגעו אנשים באכזריות שלא ידענו כמותה, אלא גם שנחטפו מאות חיילים ואזרחים, ביניהם, מבוגרים, נשים וטף.
בחלוף מספר שבועות מהמתקפה ובשעה שמנהלים חיילי צה”ל קרבות עקובים מדם במלחמה בארגוני הטרור, נראה, כי אין אדם בישראל שלא נפגע באופן ישיר או עקיף מהמצב הביטחוני. לצורך שמירה על ביטחונה של מדינת ישראל, השבת החטופים וניצחון המלחמה, החלו גיוסים נרחבים לשירות המילואים, עסקים רבים ביישובים בקרבת הגבול הדרומי והצפוני נסגרו בעל כורחם, עסקים רבים ברחבי הארץ צמצמו את פעילותם, עובדים רבים הוצאו לחל”ת ו/או נאלצו להפסיק לעבוד כדי להישאר בבית עם ילדיהם. מצב דברים זה הוביל (ועודנו מוביל) לכך שאזרחים רבים מתקשים לעמוד בהתחייבויותיהם ובפרט, בהתחייבויותיהם הכלכליות.
במאמר זה נתייחס לפתרונות שמציע הדין כיום ביחס לעמידה בהתחייבויות חוזיות בשעת מלחמה. כך, נסקור את עיקרי הדברים ביחס לחקיקה חדשה, תזכירי חוק וכיצד בתי המשפט התייחסו בעבר לאי עמידה בהתחייבויות חוזיות עקב מלחמה, או בשפת בתי המשפט, “דוקטרינת הכוח העליון”. יובהר, כי אין במאמר זה כדי להוות ייעוץ משפטי וכי מומלץ להיוועץ עם עורך דין בכל הנוגע לעניינים משפטיים, לרבות, עניינים הקשורים למצב הביטחוני.
המחוקק התייחס לשאלה בחוק דחיית מועדים (הוראת שעה – חרבות ברזל) חוזה, פסק דין או תשלום לרשות), התשפ”ד-2023, אשר עבר באוקטובר האחרון בכנסת. בהתאם לחוק, אדם העומד בתנאי הזכאות יהיה זכאי לדחיית תשלומים (או כל פעולה אחרת אליה התחייב) במהלך “התקופה הקובעת”, מיום תחילת המלחמה ועד 30 ימים לאחר מכן, דהיינו מיום 7 באוקטובר 2023 ועד ליום 7 בנובמבר 2023 (כאשר יתכן ותקופה זו תוארך בהתאם לנסיבות).
החוק קובע כי לעניין פעולות אליהן התחייבו אנשים מקרב האוכלוסיות המנויות לחוק, לרבות חיובים שנקבעו בחוזה, בפסק דין או תשלומים לרשות ציבורית, ניתן לדחות את מועד ביצוען ב-30 ימים, בתנאי שמועד הפעולה נקבע למהלך התקופה הקובעת ושהצד השני להתחייבות קיבל עדכון על כך (וזאת מבלי שהדבר יחשב להפרת חוזה או יגרור חיובים נוספים). החוק גם מחריג פעולות מסוימות, אותן לא ניתן לדחות, לדוג’ מועד לפעולה לפי חוזה שנכרת בתקופה הקובעת, במקרה של חוזה שכל הצדדים לו זכאים לדחיית מועד ועוד.
החוק קובע רשימה של זכאים לדחיית המועד לביצוע התחייבות חוזית: נעדרים וחטופים; תושבי עוטף עזה (בהתאם לישובים הנמנים בתוספת לחוק), תושבי ישובים נוספים שפונו ומנויים בתוספת; נפגעי פעולות האיבה אשר מאושפזים בביה”ח בתקופה הרלבנטית; חיילי מילואים; כוחות הצלה אזרחיים; סוהרים; מתנדבים בהיקף משרה מלאה באחד מגופי ההצלה ועוד, בהתאם להוראות החוק הספציפיות. נציין, כי במרבית המקרים גם בני הזוג של הזכאים לדחיית הפעולה אשר אחראים לחיוב, זכאים אף הם לדחיית החיוב.
חשוב לציין, כי בין הזכאים נכללות גם חברות פרטיות (בבעלות חמישה בעלי מניות לכל היותר) אשר אחד מבעלי המניות בהן, המחזיק לפחות 50% מאמצעי השליטה, עונה על אחד מהתנאים המנויים בסעיפי החוק בקשר לזכאים.
החוק לדחיית מועדים עודכן וביום 26 באוקטובר פורסם לו תיקון ונוספו לתוספת חמישה עשר יישובים שתושביהם נאלצו להתפנות מביתם בשל המצב הביטחוני.
גם חוק שיקים ללא כיסוי, תשמ”א- 1981 תוקן וביום 26.10.2023 פורסמו תקנות שיקים ללא כיסוי (סייגים לתחולת החוק), תשפ”ד- 2023, אשר נועדו להבטיח כי הציבור יוכל להסתמך על שיקים כאמצעי תשלום וכן להרתיע מושכי שיקים ממשיכת שיקים ללא כיסוי וזאת, בהתחשב בנסיבות מצב החירום בארץ.
קיימים תזכירי חוק ודברי חקיקה נוספים שמצויים בשלבי אישור שונים, שמטרתם לייעל הליכים ולסייע כלכלית למי שמזדקק לכך (ועשוי להזדקק) במהלך המלחמה. לעניין החוק לדחיית מועדים, רלבנטית טיוטת צו דחיית מועדים (הוראת שעה – חרבות ברזל) (חוזה, פסק דין או תשלום לרשות) (תיקון התוספת), התשפ”ד-2023, שפורסמה להערות הציבור, שנועדה לתקן את המועד לסיום התקופה הקובעת בחוק מיום ה- 7 בנובמבר עד ליום ה-7 בדצמבר ולהאריך תקופת הדחייה בהתחייבויות לשישים ימים או עד ליום 31 בדצמבר, לפי המוקדם מבין השניים.
תזכיר חוק נוסף שנבחן כעת הינו תזכיר חוק הגנת הצרכן (חרבות ברזל – הוראת שעה), התשפ”ד-2023. תזכיר זה מלמד על רצון המדינה לבלום עליית מחירים מופרזת של מוצרים בשעת המלחמה. החוק שואף להתמודד עם תופעה של עוסקים המעלים את מחירם של שירותים חיוניים בצורה חריגה לעומת מחירם טרם המלחמה ובכך מבצעים סחר בלתי הוגן מול קהל הצרכנים.
קיימת גם קריאה מצד משרד המשפטים לציבור, במסגרת “קול קורא”, להציף בפניו אילו נושאים נוספים בתחום דיני החוזים נדרשים להסדרה חוקית לאור המצב הבטחוני. הציבור מתבקש להעביר את עמדתו בנושא שינויים נדרשים בדיני החוזים לאור המצב הביטחוני ולהתייחס בכתב לקשיים המתעוררים בעת הזו בקיום חוזים, לרבות לעניין תרופות בשל הפרת חוזה וכן לשינויים הנדרשים בדין הקיים.
חשוב להבהיר כי הצעדים המשפטים הללו (ורבים נוספים) אינם ננקטים בריק וכי גם המערכת הבנקאית ובראשה, בנק ישראל, נוקטים במספר רב של צעדים שמטרתם לסייע לציבור לעמוד בהתחייבויותיו ולמנוע הידרדרות כלכלית. כך, הופעל מתווה סיוע רוחבי ללקוחות המערכת הבנקאית, שכולל מתן הקלות נרחבות לאוכלוסיות שנפגעו באופן ישיר מנזקי המלחמה ולאוכלוסיית משרתי המילואים ומגויסי צו 8, וביניהן אפשרות לדחיית תשלומים במשכנתאות ובהלוואות ללא כל חיוב בריביות ובעמלות, לצד פטורים מעמלות ניהול חשבון עו”ש ומריבית על יתרת החובה (אוברדרפט).
גם לאחר סיוע של המדינה, אם בחקיקה ו/או אם באמצעות הבנקים, אנו נתקלים במקרים רבים, שלא מוסדרים בדברי חקיקה ספציפיים, אשר עתידים להגיע לפתחם של בתי המשפט. למקרים אלו נותן הדין הכללי מענה ואולם, מענה זה, כפי שיפורט להלן הינו תלוי נסיבות שיש להוכיחן באמצעות ראיות מוצקות ובהתאם, אנו ממליצים לכל צד לחוזה לפעול בתום לב, כמיטב יכולתו ובאמצעות מרב משאביו כדי להימנע מהפרה של החוזה.
המענה של הדין להפרת חוזים עקב מלחמה ידוע בשם דוקטרינת “הכוח העליון”. סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל”א- 1970 קובע, כי הפרת חוזה שנגרמה עקב נסיבות שהמפר, בעת התקשרות בחוזה, לא צפה ולא יכול היה לצפות אותן, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה או לפיצויים. סעיף 18 לחוק הוא סעיף דיספוזיטיבי, כלומר סעיף אשר ניתן להתנות עליו. המשמעות היא, שניתנה לצדדים האפשרות לעצב את חלוקת הסיכונים בחוזה לפי ראות עיניהם, כולל סעיפים חוזיים הנוגעים לכוח העליון וזאת, ביחס לאירועים שאינם בשליטת מי מהצדדים להתקשרות.
בית המשפט העליון קבע במספר פסקי דין את המבחנים להחלת סעיף סיכול החוזה. המבחן הראשון הוא כי בזמן המיועד לביצוע החוזה אפשרות הביצוע שובשה באופן יסודי ואינה אפשרית; המבחן השני הוא מבחן הצפיות, לפיו בעת כריתת החוזה הצד הטוען לסיכול לא ידע ולא היה עליו לדעת על הנסיבות שגרמו לסיכול; והמבחן השלישי הוא אי יכולתו של המפר למנוע את הנסיבות המסכלות.
בית המשפט התייחס לסעיף הסיכול גם בהקשר של מלחמות ישראל. לאחר מלחמת יום הכיפורים התקיים דיון מכונן בעניין סיכול חוזה בעקבות המלחמה, בע”א 715-78 כץ נ’ נצחוני מזרחי בע”מ (פורסם בנבו, 13.9.1979) צמצם בית המשפט העליון באופן משמעותי את האירועים שניתן להחשיב כאירוע מסכל. קביעה ידועה מאותו פסק דין, הינה של כבוד השופט משה לנדוי, אשר קבע כי כל עוד לא שורר בישראל שלום, לא ניתן להתייחס למלחמה כאירוע שלא ניתן היה לצפות מראש. טענה זו התקבלה במשך שנים רבות הלכה, וטענת הסיכול צומצמה משמעותית.
השינוי התפיסתי של בתי המשפט החל להתרחש בעקבות ע”א 6328-97 עזרא רגב נ’ משרד הביטחון, (פורסם בנבו, 23.11.2000), שם, הציג כבוד השופט יצחק אנגלרד גישה רחבה יותר לגבי דוקטרינת הכוח העליון וקבע, כי את מבחן הצפיות יש להחיל לא על עצם פרוץ המלחמה, אלא על ההשלכות המעשיות של האירוע על מהות היחסים החוזיים. עמדתו של השופט אנגלרד לא התקבלה תחילה כהלכה, אך הוחלה בהמשך בערכאות הנמוכות יותר.
פסיקת בתי המשפט, לאורך השנים, בהליכים שעניינם סיכול כתוצאה מכוח עליון אינה אחידה. ניתן ללמוד זאת גם מפסיקת בתי המשפט בהליכים בהן נטען כי מגפת הקורונה והשלכותיה, לרבות, הסגרים בארץ, סיכלו את קיומם של חוזים רבים. בהתאם ובהעדר פסיקה מנחה וברורה של בית המשפט העליון, אין כל ודאות משפטית לשאלה מהו הסטנדרט הנדרש להוכחת רכיב הצפיות בטענת הסיכול, בין שהוא אובייקטיבי ונוקשה ובין שהוא סובייקטיבי וגמיש.
במעבר מן התאוריה אל הפרקטיקה, אסיים בכך, כי “צו השעה” של אזרחי ישראל היום הינו לא רק להגן על בטחון מדינת ישראל אלא גם לשמור על קיום חיי מסחר תקינים וכפועל יוצא מכך, לנקוט כל אמצעי ולפעול בתום לב יחד עם הצד השני, לשם קיומם של חוזים (בדיוק או בקירוב, ככל שלא ניתן לקיים את הוראות החוזה כלשונן). בהתאם, יש לבחון כל מקרה לגופו, להיוועץ עם אנשי מקצוע רלבנטיים וליתן משקל רב ללשון החוזה, לנסיבות כריתתו ולהשפעת המצב הביטחוני על קיומו.
