בחמישי האחרון בדקתי ילד קטן בן שש עם כאבי בטן. האמת ששום דבר לא התחבר – בדיקות המעבדה היו מעולות, הבטן הייתה רכה, האולטראסאונד לא ממש הדגים בעיה, אבל המשכנו ל-CT בטן. בדיוק דקה לפני שהייתי אמורה ללכת הביתה ולמסור לכוננית את הדיווח, התקבלה תשובה שהפתיעה אותנו – לילד יש דלקת תוספתן. התיק שלי כבר היה ארוז, היו לי תוכניות בבית, סוף-סוף יום חמישי אחרי שבועיים עמוסים. זו גם ככה שעה שהכוננית מכסה את המקרים הדחופים, ולרוב לוקח זמן עד שחדר ניתוח נערך לניתוח. עדכנתי אותה שיש ילד עם אפנדציט. שוחחתי גם עם ההורים על כך שבקרוב ינותח, אבל במקביל בדקתי אם אולי יש חדר ניתוח פנוי במקרה.
הילד כבר היה כאוב יותר, היה לו מבט עצוב בעיניים, ואני החלטתי בקול רם את מה שהלב הרגיש באותו הרגע. “אני אנתח את הילד שלכם”, אני מסבירה להורים. אני מגלה שיש חדר ניתוח בקרוב, מחזירה את המדים שכבר שמתי בתיק, ושמה כובע של חדר ניתוח.
מי שמכיר את ההתנהלות בחדר ניתוח יודע שאין דבר כזה ״עוד רגע יש חדר מוכן״. קודם מזמינים ציוד, ואז מחכים לאלונקאי, ואז חותמים על הסכמה, ואז פתאום המרדים רץ לחדר ניתוח אחר כי יש בעיה, ומחכים שוב עוד קצת. ומהשעה ארבע אחר הצהריים זה כבר חמש וחצי, והניתוח לא כל כך פשוט, אבל הכי מוצדק שיש. ובטיימינג בול בזמן – אני מגלה שהתוספתן כבר נקי, אבל עדיין לא התהווה בו חור ואין מוגלה בבטן, מה שעלול היה לקרות אם היינו מחכים עוד קצת. אחרי נסיעה ארוכה הביתה אני מגיעה סוף סוף בשעה שמונה וקצת, נכנסת לאוטו עם דמעות מלוחות, אחרי שההורים חיבקו אותי בעיניים שלהם.
שניידר
מדי פעם אני מעלעלת באלבומים שיש לי, שבהם אני אוספת באדיקות כל מכתב שכתבו לי מטופלים, כל ציור שצייר לי ילד, כל תמונה ופתק שמזכירים לי למה אני כאן. וכשניסיתי לחשוב מה משותף לכל המכתבים שקיבלתי, גיליתי שבכולם יש איזה מאפיין דומה. מכתב אחד נכתב לי כשנשארתי אחרי תורנות לנתח. מכתב אחר כי קפצתי לבקר, כי סימסתי לבדוק מה נשמע, כי ראו בעיניים שלי שאני דואגת כאילו שזה הילד שלי.
לא תמיד יש לי כוח לתת אקסטרה מייל. הרבה פעמים, גם במקצוע שנחשב סוג של שליחות כמו רפואה, אני עייפה ומותשת, ובאופן טבעי – פחות סובלנית בשלוש בבוקר, ורוצה לצאת הביתה להיות עם המשפחה כשנגמר יום העבודה. ולפעמים אני שחוקה קצת, והאמת שזה טיפה מלחיץ כשזה קורה. אבל גיליתי שה”אקסטרה” הזה שאנחנו נותנים – השעתיים שנשארנו מעבר, הטלפון הנוסף שעשינו, הבירור שלא היינו חייבים לעשות, אלא כי רצינו – זה מה שעושה את כל ההבדל.
לאחרונה נזכרתי באחד המכתבים הכי מרגשים שקיבלתי מאישה מבוגרת, סיעודית אבל צלולה לחלוטין בת 93, אחרי שהשתתפתי בניתוח שלה עוד כשהייתי מתמחה בכירורגיה כללית. היא כתבה לנו – ״זכיתי להיות מטופלת על הצד הטוב ביותר, ובזכותכם אני ממשיכה לתהליך ההחלמה בבית באמונה שהאדם הוא טוב, ושיש טוב בעולמנו”. האישה הזאת פשוט נכנסה לי ללב ושוב הוכיחה – הרגעים האלה שווים את הכל.
הכותבת היא ד”ר יעל דרזניק, מומחית בכירורגית ילדים במרכז שניידר לרפואת ילדים, מחברת הספר “עשרים ושש”
